Category Archives: שוטף

ים נשמות

​לפני השינה אני מקישה על האייקון של יוטיוב. שם אני מחפשת את הדף של מכה. אני רשומה עליו. משדרים בשידור חי ממכה. כל היום. כל הימים. שומעים את המואזין. אני נצמדת למסך הקטן של הסמרטפון שלי. מעממת את אור המסך. לוטשת את עיני העייפות בנהרות האדם. נעים סובבים סובבים ונעים. סביב האבן הגדולה השחורה. עשרים וארבע שעות ביממה. המואזין מסלסל ומתפלל. מונוכרומטי. גלגל  מסתובב. העיניים מתחילות לנוח. קול המואזין מונוטוני. אבא. אני יודעת שאתה עכשיו תולה בי עיניים פעורות. אני תוהה ומשתומם, אתה אומר שם למעלה. שמעתי אותך עוד אתמול. מפריע לך. כן  אני אוהבת לראות את התפילות במכה. אני תוהה ומשתומם. עדיין. גם שם. תוהה ומשתומם. מואזין? ועוד במכה. איך קרה כדבר הזה? והם נעים. הגלגל מסתובב. ממוזגים ארוגים, זה בזה, ליריעה אחת גדולה. גמישה מגוונת. הגוונים מתנועעים ביריעה. היא נראית כמו פרווה. של נמר. יריעת נמר נעה וסובבת. סביב האבן השחורה. קערה אדירה מבעבעת גופיפים נעה במעגלים. בלי הפסקה. סביב האבן השחורה הגדולה. צדף ענק. מנוקד שחור לבן. צף סביב האבן השחורה. סובב ללא הפסקה. המואזין מסלסל בקול יציב. רבעים וחצאי טונים. קול משי חזק ורך. אם אמקד את מבטי בגופיף זעיר בתוך ההמון. היריעה הגדולה תתמתח לרשת וייפערו בה חורים. הגופיפים נראים כעת כמו פרורים. אבל היריעה עדיין שלמה. פרורי האדם עדיין נעים מהודקים. הם בכל זאת ממוזגים. העיניים שלי מצטעפות. המבט מתרחק מן הגופיף. הגופיף נשמט נעזב ומותך, אל תוך ימת הנשמות הגדולה. היא מבעבעת במעגלים. סובבים ונעים. סובבים ומסתובבים. גלים עדינים עולים בימה. עולים ויורדים. הגופיפים צפים בה. מתנודדים על גבי הגלים. נשמות צפות. עולות ויורדות. המואזין מתרפק. בטון יציב. הימה מתנועעת. מבעבעת. במתינות. סובבת, סובבת. האבן השחורה  שותקת. הימה עולה נמתחת

מודעות פרסומת

מי מכיר בשוּנוּת

אייזנקוט הוציא איגרת שבה הודיע לחייליו שהוא "מכיר בשונות" של כל חייל וחייל וכי הוא מסתייג מדבריו של הרב קרים. נחמד מצדו, לא? גם נראה לי שאפשר לסמוך עליו בכל מה שקשור לביטחון, ואי ביטחון. אבל הוא לא מתעמק יותר מדי בעניינים מסוימים. מבינים את זה, אפשר להקיש. די ברור גם למה: אין לו זמן לזה. יש לו את צה"ל על הראש. וכל המודיעין הזה שנשפך לו על העיניים. והשוטף. שרץ במהירות האור עם כל "האיומים" האמיתיים והמדומים. ובכלל. אנשים חביבים לא קיצוניים באמצע הדרך, הם עוד לא באמת קלטו מה פירושו של אדם שכזה – כמו הרב קרים הזה – שעומד להיות בעל השפעה כזו גדולה על הצעירים בצבא. מה זה באמת אומר. מה המשמעות המעשית של עובדה כזאת: שהיא שילוב מחריד של טיפוס גזען שוביניסט נבער עם עמדות ודעות חשוכות ומפגרות – בתפקיד הפרשן האולטימטיבי והסמכות העליונה בצבא למנהגי ומצוות הדת היהודית. בצבא. מה אסור ומה מותר על פי היהדות – בצבא. האיש הזה יהיה כעת הרב הראשי של צה"ל! ואייזנקוט – לא באמת מתעמק. לכן הוא לא באמת מבין את ההתנשאות של הרב – כלפי "הערב רב" החילוניים, כולל כלפיו, עם כל הכבוד המתבקש למראית העין. אייזנקוט לא מבין. את העמדה האמיתית של אדם כזה כלפי אנשים כמוהו, לא משנה באיזו עמדה; את כושר המניפולציה העצום שיש לו לרב, בנוסף לכוח רצון אדיר, הנובעים מאמונה ותחושת עליונות מוסרית דתית. לעומתו ולעומת שאר אנשי המטכ"ל, שאינם חשים דווקא עליונות מוסרית כלשהי כלפיו, ודאי לו דתית. רמטכ"ל שממטכ"ל. מה זה לעומת המצווה הגדולה שנפלה, כלומר, עומדת ליפול, בחלקו, למען השם וארץישראל – להיות רב ראשי של צה"ל: הוא יעשה כל מה שבכוחו וגם לא מה שבכוחו, למען השם, וריבונו של עולם וכל הפוליטיקה שבעולם, יעשו את השאר. הוא יגיד להם בדיוק מה שהם רוצים לשמוע, הטמאים הללו הנחותים; הוא "יתנצל", עלק מתנצל, ויגיד שמדובר בעניין "תאורטי", כך כתוב בהלכה, ויש להפריד בין ציטוטים מן ההלכה, לבין הלכה למעשה. הוא לא באמת התכוון, שכך צריך, שכך אמורים החיילים לנהוג. אלה לא ההנחיות שהוא ייתן, חלילה, לחיילים. אלה לא הדברים שיאמר להם. הוא ציטט. בסך הכל ציטט. ציטט מהמקורות. נא להפריד בין דברי חז"ל, הלכה, פסוקים – ובין חיי היום-יום . בבקשה! בלה בלה. הוא סומך על הבורים שיאמינו לו. חוץ מזה הרי כולם יודעים שמדובר, שהוא, עם כל הצניעות, יהודי טוב, פטריוט. מה עוד שיש צבא שלם שתלדנים, עסקנים, חונטה של אנשי ציבור ושררה, בעלי השפעה שממליצים, דוחפים, מנהלים עסקאות משאים ומתנים – רק כדי שהוא יכנס לתפקיד; כמתוכנן. לובי מטרטר, מתפלפל, יורק סיסמאות והבטחות. לאייזנקוט יש ראש לזה? יש לו זמן? לאנשיו יש ראש לזה? הוא סיכם עם נו… סיכמנו, הם סיכמו, תגיד, סגרנו על הרב הזה? נו מה שמו קרים. כן? אז תוציאו הודעה: אלה לא העמדות של צה"ל אולם ברם וכמובן. ואי לכך. מה הלאה, מה קורה עם חיזבאללה חברון החמאס מה אומר המודיעין, מה עם סוריה, מה עם דע"ש בסיני מה התקדם עם. למי יש זמן להתעסק עכשיו עם רבנים מטורללים

 

בּוּטֶר-טַייק

אימאשלי שתחייה אומרת: רוּחל'ה בכלל לא חייתה כמונו, בגטו. אני זוכרת, אכלו בּוּטר- טַייק.  לנו לא היה מה לאכול והם אכלו בּוּטר- טַייק.  היה להם כסף. שמיל היה אוסף את הבגדים של המתים ומוכר לגויים. הוא הרוויח הרבה. הם חיו בגטו, כל היהודים היו בתוך הגטו. אבל היו מעמדות: היו כאלה שהיו עניים, לא היה להם כלום והם מתו מרעב, והיו כאלה שהיה להם. הם חיו טוב מאוד, פייגע ושמיל. שמיל היה איש טוב. רוחל'ה היתה מפונקת, בת יחידה. עד היום היא מפונקת. היה להם כסף, לא כל אחד יכול לאסוף את הבגדים של המתים, להוריד להם את הבגדים. הוא עשה את זה, לקח את הבגדים ומכר. הוא הרוויח הרבה כסף. לפֵייגֵע, להם היה בית רק שלהם. הבתים היו של הגויים, הוציאו אותם, פינו והכניסו אותנו את היהודים. שמיל, פֵייגֵע ורוחל'ה חיו בבית משלהם. אנחנו לא חיינו ככה. אנחנו גרנו כולנו ביחד: שרוּל והאחיות שלו, שתי אחיות היו לו, ואמא של שרול, וסבא וסבתא ואני ואוֹלטֶר. כל הזמן היינו רעבים. אמא של שרול התנפחה מרוב רעב ומתה בסוף. אחר כך סבא מת מטיפוס,  ואני חליתי, סיפרתי לך, כמעט מתתי. סבתא הייתה מתקנת בגדים, שמיכות פוך. היה לה אישור לצאת מהגטו. גם אני יצאתי, כשעבדתי אצל הגויה הזאת. הייתי בורחת. היה לי מזל, אם היו תופסים אותי. בזמן האחרון אני מתעוררת באמצע הלילה ונזכרת.  בעבר, כל מיני דברים, בילדות. היא היתה אישה טובה הגויה הזאת.  הייתי ילדה שובבה פראית, לא פחדתי. לא הבנתי כל כך. הייתי רועת צאן,  שומרת על התינוקת שלה. את זוכרת, סיפרתי לך. היא נתנה לי לאכול טוב. התמונה הזאת אני זוכרת, איך הייתי יושבת על הגדר ומנדנדת את הרגליים ומפצחת גרעינים. אני חושבת שהוא היה מרביץ לה, בעלה.  הייתי לוקחת אוכל לגטו, הגויה נתנה לי, הייתי מחביאה. לא היה לנו מה לאכול. ואז סבא מת.  והאחיות של שרול מתו. אני זוכרת, אחרי המלחמה סבתא נסעה להונגריה, לבוקרשט, לקנות כל מיני, סבתא הייתה תופרת ומוכרת,  והיא השאירה אותי אצל פייגע, והם לא נתנו לי לאכול. היו יושבים לאכול ולא קוראים לי. הייתי מכינה לעצמי לבד. ככה זה היה. סבתא השאירה לי כסף, הייתי קונה ומכינה לי.  היא הייתה אישה רעה פייגע. שמיל היה איש טוב, אבל פייגע היתה רעה. את יודעת, סבתא סיפרה לי, כשבאו בחורים לראות את פייגע, כשרצו לחתן אותה,  אז היו מחביאים אותה, את סבתא, היא היתה הכי קטנה, היא היתה יפה.  את יודעת איך סבא התאהב בה? הוא ראה אותה נוסעת בכירכרה,  ראה אותה דרך החלון של הכיכרה והתאהב בה. גם בּוּבּי התאהב בה, סבא בובי. דודה אסתר, האחות הגדולה, שנסעה לברוקלין עוד לפני המלחמה,  היא אמרה לסבתא שתבוא אליה לאמריקה. לפייגע לא, לפייגע היא לא אמרה. אבל סבתא לא נסעה. מי יודע.