Category Archives: עפיפונים

לטווח ארוך – על אמנון נבות

"איה איה, כבדה הכתיבה שלך ו"אנטי בלוגית".עט נייר ולטווח ארוך,לא כך.לא זה." אמנון. את המילים האלה כתבת לי בתגובה לאיזו רשימה שהעליתי אז, כשחבר יקר נפטר מת עזב במכה. עכשיו אתה בתוך האדמה. עזבת. עלית השמיימה. תגיד. יצא לך לפגוש שם מישהו שאני מכירה? יושבים שם כמה שיקרים לי מאוד. מה איתם, תפסת מילה עם מישהו, הרי שם מתערבלים זה עם זה בַּיַּמָּה הגדולה של התודעות, ובלי גבולות,  כמו בסולראיס, של טרקובסקי. ככה אני מדמיינת, תפְלוּת הפחד. תשמע. התנתקתי מפייסבוק.  אתה לא היית מהמתבוססים. אני, לי היה חשוב לדעת מה העניינים בזירה, אלוהים יודע איזו מין זירה, של השמאל אני משערת, בכל אופן, אני טיפוס מתבודד. ולא שאני מצטדקת. אני אומרת. אין לי מה להסביר או לסנגר על עצמי. אני רק אומרת. ניסיתי לקחת חלק כאילו, להיות כמו שנכון להיות, כמו שחשבתי שנכון להיות, כאילו, בעיקר בימים אלה, אתה יודע, כאילו, אבל לא צלח. בכל אופן,  מה איתך, לא שהיינו חברים או משהו, אבל בכל זאת, שואלת מה שלומך. האם המחשבה עוד מתקיימת, האם היא נעה כמו זרם חשמלי בחלל לא ידוע. מתפתחת, מתלפפת, ואז נולד סליל, באה תובנה, ניצוץ נוֹרה, זרם פוגש זרם, ברק מתלקח וכו' וכד' וגו'. אגב. העניינים יגעים מאוד בארצנו הטיפשונת, נהיה חושך רציני, שוב דחפו את השעון חורף, בוער להם, בחמש בערב כבר חושך מצריים, וכמה אני שונאת את החושך הזה אלוהים, אלה ימי החנוכה העליזים אבל שום חושך לא באים פה לגרש, במקום, שרב גדול נשרף באוויר, אני כרגיל מתענה עם האלרגיות והקוצר נשימה. החורף עזב מזמן ושכח את אזורנו המסוכסך הכבוש והמסריח, החג המיליטנטי הזה מנבח וומזבח, אבל אני אוהבת את האור המתוק הקטן של הנרות שמרצד כמו איזה פודל שמצייץ וחושב שהוא אריה. בזמן האחרון נהייתה הרגשה מחורבנת מאוד בארצנו הקטנ-טינופת: ניחוח מצחין צף באוויר ועולה הרגשה מחרידה כזאת של הבנה, שאין דרך לשנות משהו, שאבוד, החמצנו את הרכבת, לכלוך אדיר נערם והצטבר לגבהים מעוררי פלצות, לא ברור כמה בולדוזרים צריך אם יש בכלל בנמצא כאלה כדי לפנות לנקות. והיו דברים מעולם אבל המצב לא פשוט לא פשוט, שמעת, לא פשוט, היום כל הדברים כולם בארצנו הפיצ-פלוצית במצב "לא פשוט", כמו שאומרים המרואיינים והמראיינים, החכי"ם שרי-הקקים ושאר הזבלנים – קשה לדעת מה יילד יום המצב לא פשוט, לא פשוט, אנחנו לא ניתן לא עוד, מדינתנו, ארצנו, לא נכנע, אויבינו, שרינו, ישיבת ממשלה, שואה שואה שואה, לעד לא עוד לו יהי לו יהיה, בריונית ודמוקרטית, בכוס של האימ-אומה ירררושליייים. זיבי ויאללה ביתר. כלומר, שום דבר לא השתנה רק היאוש נעשה יותר עמוק. עכשיו מבזק – דאג ג'ונס הדמוקרט ניצח את התולעת טראמפ באלבמה. אל תטעה, כוחות החושך עדיין שולטים, אין סיבה למסיבה. אני זוכרת בדיוק מה חשבתי אז כשוחחנו את השיחה הזאת הארוכה. איך המחשבה שלך מנצנצת, מסתובבת כמו פגיון שמתכוונן לעבר המטרה, ראיתי איך אתה בונה מהלך לוגי יפה, חריף, הדרך שבה אתה מתנסח, מהירות המחשבה והריכוז, בתוך הרעש המוזיקה הצחוקים המשתובבים, גם לעצמי אני טופחת על שכם כאובה כי הייתי מאוד מרוכזת בך,  ואיך נטשת את הרשעות הטבעית הזו שלך את הסארקזם המובנה שבך כמו נחש שמשיל קליפה אחר קליפה, כן אוי, אבל נחש הוא הטיפוס שלך, ראיתי איך אתה מתקלף, מרצין, כל הזמן בוחן, האם לתת אמון במוח הנשי הזה שיושב מולך, אי אפשר להכחיש – הרשעות הייתה תשוקה גדולה שלך, לא שהכרתי אותך כל כך, בכלל לא, אבל בכל זאת אפשר היה להבחין, ממרחקי אלף נראו סימני הרשע המצחק. ואחרי שבחנת – ובמשך כל הזמן הזה רגל אחת בחוץ, לא מחוייבת לא מתחייבת – ראיתי אך אתה מבחין במבט שלי שהוא סקרן ובוחן אותך במקביל, ואיך אני מחייכת אבל לא מוותרת, כמו עוברת אורח מתעניינת שלא ממתינה לאיש בתחנת הרכבת ומאוד מרוכזת בזר הזה שלידה, שמעשן בשרשרת. אם הוא יעזוב ויעלה על קרון, אלך לדרכי. השיחה התבססה אט אט בנתיביה, יכולתי לראות איך בחשאי אתה עורך עדיין בחינות קטנות לראות אם אתה משליך חלילה פנינים לאיזו חזירונת רחרחנית ותהיתי לעצמי כל מיני תהיות, ושאלתי בעדינות מרומזת כל מיני שאלות, עליהן ענית בדרך מסובבת שלא מסגירה דבר, אבל אומרת בברור איך אתה רואה את עצמך ואת מקומך במערך הכללי, מאז שהפסקת להיות המבקר המפחיד ההוא. ראיתי ממש, איך אתה משקיף, מאיזו נקודה במרחב שבחרת לעצמך במדויק, משקיף על רצף זמן שנפרש מברנר עד ימינו והלאה להיסטוריה, בעודך משאיר ומטביע את מה שיש בך לתת. ככל שאישרת אותי יותר כך נטשת את הצריחים והשיחה העמיקה. הייתי בטוחה שעוד ניפגש מתישהו פה או שם ונקיים עוד שיחה כזאת, נפגשנו לאחר מכן במקרה, אמרנו שלום שלום וחשבתי שעוד ניפגש ונשוחח בפעם אחרת, אבל הלכת. נוצר מצב קשה, מרגיז. בכל פעם שאני נכנסת לבלוג הזה שלי – אני יודעת שחבויות בו תגובות שלך, דברים קטנים שכתבת, ואני נזכרת בך ונזכרת שאתה כבר לא עוד, איננו, הלכת. מסתתר עמוק איפשהו. וזה מציק זה מעיק. ומה שלטווח ארוך כבר לא תקרא

 

 

מודעות פרסומת

ים נשמות

​לפני השינה אני מקישה על האייקון של יוטיוב. שם אני מחפשת את הדף של מכה. אני רשומה עליו. משדרים בשידור חי ממכה. כל היום. כל הימים. שומעים את המואזין. אני נצמדת למסך הקטן של הסמרטפון שלי. מעממת את אור המסך. לוטשת את עיני העייפות בנהרות האדם. נעים סובבים סובבים ונעים. סביב האבן הגדולה השחורה. עשרים וארבע שעות ביממה. המואזין מסלסל ומתפלל. מונוכרומטי. גלגל  מסתובב. העיניים מתחילות לנוח. קול המואזין מונוטוני. אבא. אני יודעת שאתה עכשיו תולה בי עיניים פעורות. אני תוהה ומשתומם, אתה אומר שם למעלה. שמעתי אותך עוד אתמול. מפריע לך. כן  אני אוהבת לראות את התפילות במכה. אני תוהה ומשתומם. עדיין. גם שם. תוהה ומשתומם. מואזין? ועוד במכה. איך קרה כדבר הזה? והם נעים. הגלגל מסתובב. ממוזגים ארוגים, זה בזה, ליריעה אחת גדולה. גמישה מגוונת. הגוונים מתנועעים ביריעה. היא נראית כמו פרווה. של נמר. יריעת נמר נעה וסובבת. סביב האבן השחורה. קערה אדירה מבעבעת גופיפים נעה במעגלים. בלי הפסקה. סביב האבן השחורה הגדולה. צדף ענק. מנוקד שחור לבן. צף סביב האבן השחורה. סובב ללא הפסקה. המואזין מסלסל בקול יציב. רבעים וחצאי טונים. קול משי חזק ורך. אם אמקד את מבטי בגופיף זעיר בתוך ההמון. היריעה הגדולה תתמתח לרשת וייפערו בה חורים. הגופיפים נראים כעת כמו פרורים. אבל היריעה עדיין שלמה. פרורי האדם עדיין נעים מהודקים. הם בכל זאת ממוזגים. העיניים שלי מצטעפות. המבט מתרחק מן הגופיף. הגופיף נשמט נעזב ומותך, אל תוך ימת הנשמות הגדולה. היא מבעבעת במעגלים. סובבים ונעים. סובבים ומסתובבים. גלים עדינים עולים בימה. עולים ויורדים. הגופיפים צפים בה. מתנודדים על גבי הגלים. נשמות צפות. עולות ויורדות. המואזין מתרפק. בטון יציב. הימה מתנועעת. מבעבעת. במתינות. סובבת, סובבת. האבן השחורה  שותקת. הימה עולה נמתחת

בּוּטֶר-טַייק

אימאשלי שתחייה אומרת: רוּחל'ה בכלל לא חייתה כמונו, בגטו. אני זוכרת, אכלו בּוּטר- טַייק.  לנו לא היה מה לאכול והם אכלו בּוּטר- טַייק.  היה להם כסף. שמיל היה אוסף את הבגדים של המתים ומוכר לגויים. הוא הרוויח הרבה. הם חיו בגטו, כל היהודים היו בתוך הגטו. אבל היו מעמדות: היו כאלה שהיו עניים, לא היה להם כלום והם מתו מרעב, והיו כאלה שהיה להם. הם חיו טוב מאוד, פייגע ושמיל. שמיל היה איש טוב. רוחל'ה היתה מפונקת, בת יחידה. עד היום היא מפונקת. היה להם כסף, לא כל אחד יכול לאסוף את הבגדים של המתים, להוריד להם את הבגדים. הוא עשה את זה, לקח את הבגדים ומכר. הוא הרוויח הרבה כסף. לפֵייגֵע, להם היה בית רק שלהם. הבתים היו של הגויים, הוציאו אותם, פינו והכניסו אותנו את היהודים. שמיל, פֵייגֵע ורוחל'ה חיו בבית משלהם. אנחנו לא חיינו ככה. אנחנו גרנו כולנו ביחד: שרוּל והאחיות שלו, שתי אחיות היו לו, ואמא של שרול, וסבא וסבתא ואני ואוֹלטֶר. כל הזמן היינו רעבים. אמא של שרול התנפחה מרוב רעב ומתה בסוף. אחר כך סבא מת מטיפוס,  ואני חליתי, סיפרתי לך, כמעט מתתי. סבתא הייתה מתקנת בגדים, שמיכות פוך. היה לה אישור לצאת מהגטו. גם אני יצאתי, כשעבדתי אצל הגויה הזאת. הייתי בורחת. היה לי מזל, אם היו תופסים אותי. בזמן האחרון אני מתעוררת באמצע הלילה ונזכרת.  בעבר, כל מיני דברים, בילדות. היא היתה אישה טובה הגויה הזאת.  הייתי ילדה שובבה פראית, לא פחדתי. לא הבנתי כל כך. הייתי רועת צאן,  שומרת על התינוקת שלה. את זוכרת, סיפרתי לך. היא נתנה לי לאכול טוב. התמונה הזאת אני זוכרת, איך הייתי יושבת על הגדר ומנדנדת את הרגליים ומפצחת גרעינים. אני חושבת שהוא היה מרביץ לה, בעלה.  הייתי לוקחת אוכל לגטו, הגויה נתנה לי, הייתי מחביאה. לא היה לנו מה לאכול. ואז סבא מת.  והאחיות של שרול מתו. אני זוכרת, אחרי המלחמה סבתא נסעה להונגריה, לבוקרשט, לקנות כל מיני, סבתא הייתה תופרת ומוכרת,  והיא השאירה אותי אצל פייגע, והם לא נתנו לי לאכול. היו יושבים לאכול ולא קוראים לי. הייתי מכינה לעצמי לבד. ככה זה היה. סבתא השאירה לי כסף, הייתי קונה ומכינה לי.  היא הייתה אישה רעה פייגע. שמיל היה איש טוב, אבל פייגע היתה רעה. את יודעת, סבתא סיפרה לי, כשבאו בחורים לראות את פייגע, כשרצו לחתן אותה,  אז היו מחביאים אותה, את סבתא, היא היתה הכי קטנה, היא היתה יפה.  את יודעת איך סבא התאהב בה? הוא ראה אותה נוסעת בכירכרה,  ראה אותה דרך החלון של הכיכרה והתאהב בה. גם בּוּבּי התאהב בה, סבא בובי. דודה אסתר, האחות הגדולה, שנסעה לברוקלין עוד לפני המלחמה,  היא אמרה לסבתא שתבוא אליה לאמריקה. לפייגע לא, לפייגע היא לא אמרה. אבל סבתא לא נסעה. מי יודע.