Category Archives: סיפורים

בּוּטֶר-טַייק

אימאשלי שתחייה אומרת: רוּחל'ה בכלל לא חייתה כמונו, בגטו. אני זוכרת, אכלו בּוּטר- טַייק.  לנו לא היה מה לאכול והם אכלו בּוּטר- טַייק.  היה להם כסף. שמיל היה אוסף את הבגדים של המתים ומוכר לגויים. הוא הרוויח הרבה. הם חיו בגטו, כל היהודים היו בתוך הגטו. אבל היו מעמדות: היו כאלה שהיו עניים, לא היה להם כלום והם מתו מרעב, והיו כאלה שהיה להם. הם חיו טוב מאוד, פייגע ושמיל. שמיל היה איש טוב. רוחל'ה היתה מפונקת, בת יחידה. עד היום היא מפונקת. היה להם כסף, לא כל אחד יכול לאסוף את הבגדים של המתים, להוריד להם את הבגדים. הוא עשה את זה, לקח את הבגדים ומכר. הוא הרוויח הרבה כסף. לפֵייגֵע, להם היה בית רק שלהם. הבתים היו של הגויים, הוציאו אותם, פינו והכניסו אותנו את היהודים. שמיל, פֵייגֵע ורוחל'ה חיו בבית משלהם. אנחנו לא חיינו ככה. אנחנו גרנו כולנו ביחד: שרוּל והאחיות שלו, שתי אחיות היו לו, ואמא של שרול, וסבא וסבתא ואני ואוֹלטֶר. כל הזמן היינו רעבים. אמא של שרול התנפחה מרוב רעב ומתה בסוף. אחר כך סבא מת מטיפוס,  ואני חליתי, סיפרתי לך, כמעט מתתי. סבתא הייתה מתקנת בגדים, שמיכות פוך. היה לה אישור לצאת מהגטו. גם אני יצאתי, כשעבדתי אצל הגויה הזאת. הייתי בורחת. היה לי מזל, אם היו תופסים אותי. בזמן האחרון אני מתעוררת באמצע הלילה ונזכרת.  בעבר, כל מיני דברים, בילדות. היא היתה אישה טובה הגויה הזאת.  הייתי ילדה שובבה פראית, לא פחדתי. לא הבנתי כל כך. הייתי רועת צאן,  שומרת על התינוקת שלה. את זוכרת, סיפרתי לך. היא נתנה לי לאכול טוב. התמונה הזאת אני זוכרת, איך הייתי יושבת על הגדר ומנדנדת את הרגליים ומפצחת גרעינים. אני חושבת שהוא היה מרביץ לה, בעלה.  הייתי לוקחת אוכל לגטו, הגויה נתנה לי, הייתי מחביאה. לא היה לנו מה לאכול. ואז סבא מת.  והאחיות של שרול מתו. אני זוכרת, אחרי המלחמה סבתא נסעה להונגריה, לבוקרשט, לקנות כל מיני, סבתא הייתה תופרת ומוכרת,  והיא השאירה אותי אצל פייגע, והם לא נתנו לי לאכול. היו יושבים לאכול ולא קוראים לי. הייתי מכינה לעצמי לבד. ככה זה היה. סבתא השאירה לי כסף, הייתי קונה ומכינה לי.  היא הייתה אישה רעה פייגע. שמיל היה איש טוב, אבל פייגע היתה רעה. את יודעת, סבתא סיפרה לי, כשבאו בחורים לראות את פייגע, כשרצו לחתן אותה,  אז היו מחביאים אותה, את סבתא, היא היתה הכי קטנה, היא היתה יפה.  את יודעת איך סבא התאהב בה? הוא ראה אותה נוסעת בכירכרה,  ראה אותה דרך החלון של הכיכרה והתאהב בה. גם בּוּבּי התאהב בה, סבא בובי. דודה אסתר, האחות הגדולה, שנסעה לברוקלין עוד לפני המלחמה,  היא אמרה לסבתא שתבוא אליה לאמריקה. לפייגע לא, לפייגע היא לא אמרה. אבל סבתא לא נסעה. מי יודע.

מודעות פרסומת

מועדון שוברי הראש

הלכתי אליו. הייתי מאוהבת בו נורא; איום ונורא. הוא גר ליד התחנה. בדרך הבחנתי בכמה אנשים שעומדים ליד המחסן. המחסן היה תקוע בין שני בתים מתפוררים ברחוב של התחנה. המחסן תמיד עמד שם, אבל לא זכרתי שראיתי, אי-פעם לפני כן, התגודדות כזאת של אנשים ברחבה שלפניו. הייתה זאת שעת צהריים והשמש שרפה; הרגשתי כאילו שאני מסתובבת בתוך תנור. המחסן עמד שם מאז ומתמיד, אבל הם לא היו שם מעולם לפני כן. או שלא הבחנתי בהם לפני כן. זה אפשרי, אפילו די הגיוני. כל כך הייתי שקועה במחשבות עליו כשהלכתי אליו, בערה בי הכמיהה. מיהרתי. הקשר בינינו – לא היה קשר כל כך טוב, מה שהלך בינינו. לא כל כך בריא. אבל הייתי מכורה. בכל אופן, הם עמדו במעגל והתווכחו. כמה גברים ואישה אחת. ברור היה לעין שמתנהל שם דיון חוצב להבות, מפני שהם עמדו במעגל וכל אחד נאם והרצה בלהט לפי התור. בכל פעם שהגיע תורו של מי מהם, הוא פסע צעד אחד פנימה לתוך המעגל והתחיל לשאת את דבריו. אחדים מעומדי המעגל קראו קריאות או צעקו לעברו מילים מוזרות. כשעברתי על פניהם הם נעצו בי מבטים. גם האישה. הרגשתי כל כך מוזנחת. אפילו שהתקלחתי לפני שיצאתי, וסירקתי את שערי וגם איפרתי מעט את העיניים. הרגשתי כמו סמרטוט. תמיד הרגשתי עלובה כשהלכתי אליו, ידעתי שאני נכנעת לתשוקה לא הגיונית. הידקתי את משקפי השמש לאפי ופסעתי במהירות. אחד מהם קרא לעברי משהו. רגליי טופפו בצעדים מהירים. שוב נשמעה קריאה וידעתי שהיא מכוונת אליי. הבטתי לאחור. שניים מהם נופפו בידם וקראו לעברי וביקשו שאבוא "לרגע". הגוף שלי רעד והזיע, בגלל המפלצת הנוראה הזאת; היא רעה וגם כמו סבתא נדבקת ושוֹפטנית. בראש התחילו לתקתק הדקירות, זה הרעש הרגיל שמופיע לפני שאני רואה אותו, כשהחשק הבלתי נשלט הופך לרעב טורף. זה לא חשק גופני, זו תשוקה נפשית, צמא לוודאות ושקט. הייתי כל כך מותשת וקצרת רוח. ועכשיו, זרים באמצע הדרך. מישהי – אני –  עוברת בשכונה מכוערת מתפוררת. המקום הזה, הרחוב שבו הוא גר, איזה מקום אומלל; מקום דורס תשוקות. כל מי שחולף ברחוב הזה מאבד את הזהרור החושני שיש בו. אם יש בו. כל מי שעובר ברחוב הזה הופך לפסולת תועה. השבתי את מבטי קדימה והמשכתי בדרכי. לא הייתה בי אפילו תהייה, הכי קטנה, או שמץ סקרנות. שעה לאחר מכן כשחזרתי מנומנמת ונינוחה הם היו שם עדיין. עומדים ומתווכחים. כשחלפתי על פניהם שוב, הם הבחינו בי שוב ופנו וביקשו ממני שוב שאבוא "לרגע".

הם ישבו על כורסאות ישנות ומרופטות שהציבו ברחבה שלפני המחסן. השמש נטתה כבר לשקוע במערב והרוח הקלילה שבאה מן הים נשבה והפיחה רעננות נעימה. כמה מהם היו קצת שתויים, אוחזים בקבוקי בירה. אמר אחד, יש כאן ויכוח על משהו, אנחנו רוצים שתשפטי. לא הבנתי, לשפוט? כן, תעשי טובה. למה אני? כי את כאן, אמר למד, עברת בסביבה, אמר ונעץ בי מבט. אחר כך הוא סיפר לי שהוא זה שהעלה את הרעיון לקרוא לי: כי היית יפה, אמר.  ובכן, הקשבתי לטענות. מצאתי את עצמי בתוך דיון. לא הבנתי מילה ממה שאמרו. התכנים  נסתרו מבינתי. נבהלתי, ניסיתי להתחמק, אבל הם לא וויתרו. ולחצו עליי. אז הסכמתי, בחצי פה. חשבתי שהעניין יעבור מעצמו. אבל זמן רב עבר עד שהבנתי את הסוגיות הנדונות.

החלטתי שאכריע בהתאם למידת האמיתיות. אמיתיות היא 'משהו' שתמיד סמכתי על עצמי שאדע להבחין בו. האמיתיות הייתה שילוב אלכימי של כוח ומחשבה ששכן בתוכי מאז הילדות: התייחסתי לאמיתיות כאל ישות, ישות בפני עצמה. היום (ואני כבר אישה בשלה) אני קצת חושדת בעצמי בנוגע לעניין הזה: אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך ולאחוז בעמדה שרואה באמיתיות מעין ישות: זה עניין שדורש עיון והעמקה. על כל פנים, זה היה אז מצב העניינים. ובינתיים הם רבו בצעקות ונבחו זה על זה. והדברים שאמרו נשמעו כמו שריטות, הם היו כמו כלבים, וכל אחד הטיח בזולתו טענות על זיוף ושקריות. ואני, בלי פחד, עמדתי בשלי. הייתה לי האמיתיות והיא בחנה את העניינים בשבילי. בשבע עיניים. כך ביררתי, בררתי והבדלתי – באמצעות האמיתיות. ובינתיים בא אחד ופתח את דלתות המחסן וכולם נכנסו פנימה. גיליתי שהם מכנים את עצמם 'מועדון שוברי הראש'. שהם מין חבורה של פילוסופים שאוהבים להתווכח ולדון בסוגיות בלתי פתירות ובענייני מוסר.

מאז, בכל פעם שהלכתי לתחנה, בכל פעם שפסעתי בשולי העולם הזה וגלשתי אל גבולות החור השחור המסריח והנורא וצללתי לתוך הבור ההוא שחשבתי שהוא אהבה – כשהתעוררתי והתחלתי את הדרך בחזרה – בדרך חזרה – הלכתי למחסן, למועדון שוברי הראש. אם הם לא ישבו בחוץ נכנסתי למחסן, ואם הוא היה ריק חיכיתי כי ידעתי שהם יגיעו, וכשהם באו והתיישבו, התחילו הדיונים והם התחילו להתווכח, ואני ישבתי והקשבתי להם. שעות. סתם ישבתי והקשבתי. לפעמים מצאתי את עצמי מדברת – פורצת פנימה, מכדררת במילים, בדיבור מהיר ולוהט באיזו סוגיה שהרתיחה אותי. וככה, בלי ששמתי לב הפכתי לאחת מחברי המועדון. גיליתי את ההרגשה הנעימה שבהקשבה, שבהקשבה לוויכוח; גם למשהו שאני לא אוהבת, או למשהו שאני מתנגדת לו בכל מעודי, גיליתי את ההנאה בניסיון לפצח אגוז, בגילוי שלל הפרשנויות.

נהייתי חברה מן המניין, חברה קבועה במועדון שוברי הראש, והכרתי את כולם בשמותיהם. האישה הצעירה היא יוספינה. היא נולדה בארץ להורים שבאו מיוון. למד הוא למד הגאון. אישוּ – אין לי מושג מאין בא ולמי הוא שייך. נדמה לי שכולם כמוני לא ידעו עליו דבר. הוא שייך למועדון ואולי זו קבוצת ההשתייכות היחידה שלו. אני הייתי שייכת למועדון ולעוד כמה ישויות ומהויות, אבל אני לא רוצה לדבר עליהן. והיה אלירן היפה. הוא תמיד יפה ותמיד צעיר והוא שייך גם לצביאלה, שבאה לאסוף אותו בכל לילה בסוף הדיונים. הוא היה מושיט לה את ידו והם היו הולכים יד ביד ומתרחקים; הם נראו כמו זוג צבים, איטיים שסוחבים את הבית על הגב. חוץ מזה היו גם  איצי וצביקי שתמיד צמודים זה לזה ומחוברים. אני לא הצלחתי להבדיל ביניהם. יוספינה מתייחסת אל כל אחד מהם בנפרד, היא מצליחה כי היא ותיקה, אבל אצלי הם מתערבבים. הם שייכים למוסד ממול והאחות צינה מגיעה תמיד בסוף היום ואוספת אותם.

הבעיה התחילה להתחוור כשיום אחד עלתה בדעתי המחשבה הנכונה ההגיונית: שלא הייתי יכולה להכיר אותם, לעולם, את אף אחד מהם ואת מועדון שוברי הראש בכלל, וכפי הנראה גם לא פוגשת בהם אף פעם – אם לא הייתי מגיעה לרחוב, בדרכי אליו. כלומר, הכרתי אותם ברגע הכי שפל וירוד בחיי, כשהרוח שלי הייתה כבויה על גחלים ובקושי נשבה. פגשתי אותם בתקופה הכי עצובה בחיי, בה רוחי הייתה שבויה.

עם הזמן התחלתי להתמכר לדיונים, לחברים. אבל כדי להיות איתם שם ב'מועדון שוברי הראש', במחסן – על-מנת להגיע למקום הזה ולהשתתף בדיונים כאילו חיי תלויים בזה – לשם כך היה עליי להגיע לרחוב שבתחנה – הרחוב שבו הוא גר. וכך, ביום שבו החלטתי להפסיק לבוא אליו ולצאת לחופשי, ידעתי שלא אוכל עוד לבוא למחסן הדיונים. שיהיה עליי להפסיק את הביקורים ב'מועדון שוברי הראש'. שלא אוכל עוד להשתתף בדיונים הסוחפים הללו, בוויכוחים, ליהנות מן האש הלוהטת הזאת ביחד איתם. מפני שידעתי, שלא אוכל לבוא למחסן, שנמצא ועומד במרחק של כחמישים מטר מהמקום ההוא, המקום שלו, המקום שבו הוא גר, בלי לעלות אליו, לבוא אליו. ידעתי שלא אוכל לעמוד בפיתוי. לא אוכל להתאפק, לא אוכל להחזיק את עצמי; לא אוכל להאמין שיש בי את העוצמה, את תעצומות הנפש, שלא להתפתות. וכך יצא שוויתרתי על אחד – וויתרתי על שניים. הרע והטוב נתלשו ממני באבחה.

לפעמים אני חולמת עליהם בלילה. על המחסן. על הצעקות. על הבעירה הזאת, על השאלות הגדולות שעלו בוויכוחים השורפים כאילו שחיינו תלויים בפתרונן. אני חולמת שאני משייטת בין המילים בין הרעיונות ובין הדילמות המוסריות הקשות ונקרעת בין העמדות; אני רואה מעגלים עצומים מנצנצים ורוטטים כמו דגים כסופים גמישים, גבוהים בספירות עליונות. ואני מציירת לעצמי שאני חיה ביניהם, כמו בציור של מאגריט או ברוייגל, או משהו כזה. ואז אני מתעוררת ומגלה את עצמי במיטה, שעומדת בחדר בדירה קטנה, שברחוב קטן בעיר עשנה, ונזכרת שאני צריכה למהר וללכת לביטוח-לאומי ולבנק ולמכולת ולעבודה. ואני מתיישבת, משפשפת את העיניים ומגלה שבכל זאת אני מצליחה, כבר זמן רב שאני חופשייה.

עולם ללא גבולות

אנחנו משוטטים. עשר בערב, רחוב דיזנגוף מואר והומה אדם, האוויר חם ולח וספוג בעשן. האוטובוסים  מרעישים, פולטים פיח, המכוניות מצפצפות. הוויכוח היה על הכשל הנטורליסטי של יוּם, הוא מסביר לי, די-ויד יוּ-ם, הוא מבטא כל הברה בהדגשה ומעיף לעברי מבט בוחן ודוקרני. אני יודעת, אני משיבה. נמאס לי סתם לשוטט ואני לא בקיאה בנושא. את צריכה לקרוא את יוּם, הוא אומר. אני אקרא, אני משיבה בפיזור נפש, בוא נעצור עכשיו מונית. בסדר, הוא אומר, אבל אנחנו ממשיכים ללכת. שתי מוניות חולפות על פנינו והוא לא מביט לעברן. הרחוב צפוף באופן מוגזם ולא הגיוני וכל כך חם. הוא מצית סיגריה תוך כדי הליכה. אני חושבת: איך הוא מסוגל לעשן בחום הזה ובכזאת תאווה, והוא מוצץ את הסיגריה בכוח ולחייו נשאבות פנימה. ואנחנו משוטטים: בצעדים מהירים, כמעט רצים. עכשיו, הוא אומר, לגבי יוּם, הוא ממשיך ומנחה את הדיון בכף ידו, הסיגריה מושחלת בין אצבעו לאמתו. בוא נעצור מונית, אני  קוראת  בתחינה. הוא נעצר כמתעורר. שנינו מעיפים מבטים לצדדים, שתי מוניות מלאות בנוסעים חולפות על פנינו. יש משהו נערי ברזון שלו ובאופן דיבורו; מצד שני, הוא  נראה מבוגר, כאילו מזדקן. קשה לי להצביע על הקו הדק המבדיל בין מראהו הנערי לבין הופעתו המזדקנת, תעתוע מציק. הוא אומר: תביני, פופר אמר שכל תזה צריכה להראות את הדרך שבה ניתן להפריך אותה, להצביע על הסכנות האורבות לה,  לומר, אם יקרה כך וכך, התזה תופרך, ואם היא לא מצביעה על הדרכים להפרכתה, לא מדובר במדע. אני מהנהנת ומבחינה במונית שנוסעת לעברנו ומיד מנופפת בידי. בכף ידי השנייה אני מנגבת את הזיעה מפניי, עוקבת בדריכות אחר המונית, שלא נחמיץ אותה. למד שואף מהסיגריה ואומר, אני אעצור אותה. מושיט את ידו והמונית נעצרת. הוא נדחק פנימה, אני אחריו, והוא ממשיך להסביר: פופר אמר על אדלר, הוא מדבר בשטף, ובינתיים אני טורקת את דלת המונית, פופר אמר, תבדוק את הילד הזה. לכיכר מסריק, אני אומרת לנהג. למד מהרהר מעט לעצמו ומתקין את הטענה:  תבדוק את הילד, זה היה בקשר לתזה של אדלר, אז אדלר אמר לו, יש לי הרבה ניסיון, אלף ילדים, אז פופר אמר לו, עכשיו יש לך אלף ואחד. שתיקה. אני מביטה בו בתימהון מה והוא לוטש בי מבט שטוח. כלומר? אני שואלת ולמד אומר, כלומר, יש לך ניסיון של אלף ילדים, ועכשיו אלף ואחד. את צריכה להבין, הוא אומר, אדלר מדבר על ניסיון, ופופר אומר, צריך להצביע על הדרך להפרכה. אם יקרה כך וכך, תופרך טענתי, אם לא, התזה עומדת. אדלר מדבר על ניסיון, פופר על בדיקה. לפי פופר, אדלר לא עסק במדע. אבל אדלר זה כמו פרויד, הוא מוסיף בייאוש, בלאות אגבית. הרגשה רעה – שלמד חש שדבריו נוסעים לשום מקום, שאינם מגיעים אליי – יורדת עליי. הבנתי, אני אומרת ומביטה בו בכוונה מרובה, כתלמידה ממושמעת. גבו של הנהג תקוע לפנינו בדממה. ואנחנו משייטים ברחובות תל-אביב: אין מיזוג אויר במונית, משום מה, החלונות פתוחים לרווחה; רוח קיצית, כמו טרופית, של אוגוסט, נושבת פנימה. זמזום קלוש בוקע ממכשיר הקשר. המשב הלח והחמים, שבא מן החלונות בעת הנסיעה, גורם לי להרגיש כמשייטת בארץ רחוקה; ואולי אלה האורות הצבעוניים, אווירת החג ההוללת והמופרכת שצפה בתל-אביב בחודשי הקיץ, אלו הם שמעוררים בי את הגעגוע. געגוע למה. מסיירים ברחובות תל-אביב. למד מצית עוד סיגריה. אז מה את אומרת? הוא שואל ומביט בי בעיניו הכחולות. מבטו מעניין, אני תוהה מה זה עובר בראשו. הוא נראה לי חשקן. אני מעבירה את מבטי לרחוב שבחוץ, מביטה בנצנוצי האורות, בחנויות, באנשים המבלים. יש לי הרגשה שאנחנו נוסעים בתוך אמבטיה מלאה במים חמימים.

זה מטריד, אני אומרת. למד שותק. אמרת גם משהו על קוֹן? אני מבטאת קון בחולם שגוי. נדמה לי ששמו הוא קוּן, הוא מיישר בשורוק, מציץ אליי באלכסון. טון מורה זורח בדיבורו ומבטו החד והזוויתי מפיחים בו סמכותיות מושכת. איך דמותו מתהפכת כך פתאום לנגד עיניי: הנער המזדקן לובש צורה של אדון. שוב אנחנו שותקים. עיניו הפיקחיות, מבעד למשקפיו, מציצות בי. פופר הוא פילוסוף של המדע, הוא מרצה באדנות, קוּן הוא היסטוריון של המדע. היו שהפריכו את פופר ואת ההגדרות שלו, הוא מסביר בסבלנות ומונה שמות, רשימה שלמה; כל שם מציין הוגה שספריו מאכלסים מדפים שלמים בספריה ואני תוהה איך אי פעם אדע את כל הראוי לי שאדע. יש כל כך הרבה ספרים לקרוא, אני ממלמלת, ולמד מעיר בחיוך, את עוד צעירה. כן, הייתי צעירה. בינתיים אנחנו מגיעים לקינג ג'ורג' ויוצאים מן המונית.

שועטים בקינג-ג'ורג'. שוב מהלכים ומשוטטים. אני מנסה להדביק את קצב הליכתו. בדמיוני נראים הולכי הרגל הצועדים ברחוב, כבוטשים באוויר הלח כמו בתוכו של ספוג מעושן. המכוניות, המוסיקה שצועקת מכל פאב ובית קפה ומסעדה, האורות והממתקים בקיוסקים, כל אלה נראים כתפאורה שהוקמה לכבוד איזו מסיבה. למעלה השמים צמיגיים ושחורים. אני לא מצליחה לראות אפילו כוכב אחד. למד אומר: הוא מתנגד לי, כי הוא לא יכול לסבול לחיות בעולם ללא גבולות. הוא מסביר את פשר התנהגותו של המשוגע מ'מועדון שוברי הראש'. למד חבר ותיק בחבורה ואחד מכוכביה המחוננים. הוא לא יכול לשאת את זה, אומר למד, לכן הוא מתפרץ ומשתולל. הוא מסביר את הויכוח שהתעורר בעקבות הדיון על יוּם, המשוגע לא מוכן לקבל עולם בלי אלוהים. כן, אני אומרת ורוצה להוסיף דבר מה על אמונה, אבל פתאום חשה בעייפות.  אני מרגישה שאין טעם, לא יהיה בזה שום עניין עבור למד. אין שום צווי אוניברסאלי מחייב וקטגוריאלי,  גורס למד את המילים בפיו כמי שנאלץ לאכול חול ללא שום הצדקה, והוא פשוט לא יכול לסבול את זה, הוא אומר. הוא כועס. אני מבחינה בזה. כשאת אומרת אמונה את מדברת תיאולוגית, הוא אומר, מי שאין לו אלוהים הוא לא מוסרי? אני נזכרת שלמד היה פעם שומר מצוות אדוק ומאמין. אחר כך, לאחר ששתה יין ובירה ואמר שהלילה עוד צעיר, הוא קרא: עזבי, מוסר זה לנערים, למרוד, לא למבוגרים.

המחשבות מתאבכות בראשי: כמו סבך של חוטים דקיקים ושקופים שמתלפפים לקשרים בלתי נפרמים: אי אפשר לדלוק אחר כל מחשבה מפני שמיד קופצת ויוצאת עוד אחת לדרכה והנה אני מוצאת את עצמי במרוץ מטורף חסרת נשימה, בעודי מנסה להדביק את צעדיו של למד, שמרצה בפניי את טיעוניו בטון שקט ויציב, בקצב וברכות, כמו אחד שבונה פירמידה.

אחר כך במונית,  בדרך חזרה, לפני שאנו נפרדים, אני שואלת אותו האם הוא מאוד עצוב. הוא אומר: האין תקנה הוא נורא ולפעמים הכאב מציף. המונית נעצרת ואני פונה לצאת. אני מחייכת אליו ונדמה לי שחיוכי ניבט אליו כיבבה.  החיים לא עוצרים בשום נקודה. למד לוקח את כף ידי בכף ידו ומניח את גב כף היד על שפתיו ונושק לה כמו אביר, כמו רוזן. לילה טוב אני לוחשת ויוצאת. המונית ממשיכה לדרכה. השמיים אטומים, כהים וריקים ואין בהם אף כוכב, שטוחים כמעטה מחפה והדוק, קליפה אחת קשיחה של משי בוהק ושחור.