לטווח ארוך – על אמנון נבות

"איה איה, כבדה הכתיבה שלך ו"אנטי בלוגית".עט נייר ולטווח ארוך,לא כך.לא זה." אמנון. את המילים האלה כתבת לי בתגובה לאיזו רשימה שהעליתי אז, כשחבר יקר נפטר מת עזב במכה. עכשיו אתה בתוך האדמה. עזבת. עלית השמיימה. תגיד. יצא לך לפגוש שם מישהו שאני מכירה? יושבים שם כמה שיקרים לי מאוד. מה איתם, תפסת מילה עם מישהו, הרי שם מתערבלים זה עם זה בַּיַּמָּה הגדולה של התודעות, ובלי גבולות,  כמו בסולראיס, של טרקובסקי. ככה אני מדמיינת, תפְלוּת הפחד. תשמע. התנתקתי מפייסבוק.  אתה לא היית מהמתבוססים. אני, לי היה חשוב לדעת מה העניינים בזירה, אלוהים יודע איזו מין זירה, של השמאל אני משערת, בכל אופן, אני טיפוס מתבודד. ולא שאני מצטדקת. אני אומרת. אין לי מה להסביר או לסנגר על עצמי. אני רק אומרת. ניסיתי לקחת חלק כאילו, להיות כמו שנכון להיות, כמו שחשבתי שנכון להיות, כאילו, בעיקר בימים אלה, אתה יודע, כאילו, אבל לא צלח. בכל אופן,  מה איתך, לא שהיינו חברים או משהו, אבל בכל זאת, שואלת מה שלומך. האם המחשבה עוד מתקיימת, האם היא נעה כמו זרם חשמלי בחלל לא ידוע. מתפתחת, מתלפפת, ואז נולד סליל, באה תובנה, ניצוץ נוֹרה, זרם פוגש זרם, ברק מתלקח וכו' וכד' וגו'. אגב. העניינים יגעים מאוד בארצנו הטיפשונת, נהיה חושך רציני, שוב דחפו את השעון חורף, בוער להם, בחמש בערב כבר חושך מצריים, וכמה אני שונאת את החושך הזה אלוהים, אלה ימי החנוכה העליזים אבל שום חושך לא באים פה לגרש, במקום, שרב גדול נשרף באוויר, אני כרגיל מתענה עם האלרגיות והקוצר נשימה. החורף עזב מזמן ושכח את אזורנו המסוכסך הכבוש והמסריח, החג המיליטנטי הזה מנבח וומזבח, אבל אני אוהבת את האור המתוק הקטן של הנרות שמרצד כמו איזה פודל שמצייץ וחושב שהוא אריה. בזמן האחרון נהייתה הרגשה מחורבנת מאוד בארצנו הקטנ-טינופת: ניחוח מצחין צף באוויר ועולה הרגשה מחרידה כזאת של הבנה, שאין דרך לשנות משהו, שאבוד, החמצנו את הרכבת, לכלוך אדיר נערם והצטבר לגבהים מעוררי פלצות, לא ברור כמה בולדוזרים צריך אם יש בכלל בנמצא כאלה כדי לפנות לנקות. והיו דברים מעולם אבל המצב לא פשוט לא פשוט, שמעת, לא פשוט, היום כל הדברים כולם בארצנו הפיצ-פלוצית במצב "לא פשוט", כמו שאומרים המרואיינים והמראיינים, החכי"ם שרי-הקקים ושאר הזבלנים – קשה לדעת מה יילד יום המצב לא פשוט, לא פשוט, אנחנו לא ניתן לא עוד, מדינתנו, ארצנו, לא נכנע, אויבינו, שרינו, ישיבת ממשלה, שואה שואה שואה, לעד לא עוד לו יהי לו יהיה, בריונית ודמוקרטית, בכוס של האימ-אומה ירררושליייים. זיבי ויאללה ביתר. כלומר, שום דבר לא השתנה רק היאוש נעשה יותר עמוק. עכשיו מבזק – דאג ג'ונס הדמוקרט ניצח את התולעת טראמפ באלבמה. אל תטעה, כוחות החושך עדיין שולטים, אין סיבה למסיבה. אני זוכרת בדיוק מה חשבתי אז כשוחחנו את השיחה הזאת הארוכה. איך המחשבה שלך מנצנצת, מסתובבת כמו פגיון שמתכוונן לעבר המטרה, ראיתי איך אתה בונה מהלך לוגי יפה, חריף, הדרך שבה אתה מתנסח, מהירות המחשבה והריכוז, בתוך הרעש המוזיקה הצחוקים המשתובבים, גם לעצמי אני טופחת על שכם כאובה כי הייתי מאוד מרוכזת בך,  ואיך נטשת את הרשעות הטבעית הזו שלך את הסארקזם המובנה שבך כמו נחש שמשיל קליפה אחר קליפה, כן אוי, אבל נחש הוא הטיפוס שלך, ראיתי איך אתה מתקלף, מרצין, כל הזמן בוחן, האם לתת אמון במוח הנשי הזה שיושב מולך, אי אפשר להכחיש – הרשעות הייתה תשוקה גדולה שלך, לא שהכרתי אותך כל כך, בכלל לא, אבל בכל זאת אפשר היה להבחין, ממרחקי אלף נראו סימני הרשע המצחק. ואחרי שבחנת – ובמשך כל הזמן הזה רגל אחת בחוץ, לא מחוייבת לא מתחייבת – ראיתי אך אתה מבחין במבט שלי שהוא סקרן ובוחן אותך במקביל, ואיך אני מחייכת אבל לא מוותרת, כמו עוברת אורח מתעניינת שלא ממתינה לאיש בתחנת הרכבת ומאוד מרוכזת בזר הזה שלידה, שמעשן בשרשרת. אם הוא יעזוב ויעלה על קרון, אלך לדרכי. השיחה התבססה אט אט בנתיביה, יכולתי לראות איך בחשאי אתה עורך עדיין בחינות קטנות לראות אם אתה משליך חלילה פנינים לאיזו חזירונת רחרחנית ותהיתי לעצמי כל מיני תהיות, ושאלתי בעדינות מרומזת כל מיני שאלות, עליהן ענית בדרך מסובבת שלא מסגירה דבר, אבל אומרת בברור איך אתה רואה את עצמך ואת מקומך במערך הכללי, מאז שהפסקת להיות המבקר המפחיד ההוא. ראיתי ממש, איך אתה משקיף, מאיזו נקודה במרחב שבחרת לעצמך במדויק, משקיף על רצף זמן שנפרש מברנר עד ימינו והלאה להיסטוריה, בעודך משאיר ומטביע את מה שיש בך לתת. ככל שאישרת אותי יותר כך נטשת את הצריחים והשיחה העמיקה. הייתי בטוחה שעוד ניפגש מתישהו פה או שם ונקיים עוד שיחה כזאת, נפגשנו לאחר מכן במקרה, אמרנו שלום שלום וחשבתי שעוד ניפגש ונשוחח בפעם אחרת, אבל הלכת. נוצר מצב קשה, מרגיז. בכל פעם שאני נכנסת לבלוג הזה שלי – אני יודעת שחבויות בו תגובות שלך, דברים קטנים שכתבת, ואני נזכרת בך ונזכרת שאתה כבר לא עוד, איננו, הלכת. מסתתר עמוק איפשהו. וזה מציק זה מעיק. ומה שלטווח ארוך כבר לא תקרא

 

 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: