בּוּטֶר-טַייק

אימאשלי שתחייה אומרת: רוּחל'ה בכלל לא חייתה כמונו, בגטו. אני זוכרת, אכלו בּוּטר- טַייק.  לנו לא היה מה לאכול והם אכלו בּוּטר- טַייק.  היה להם כסף. שמיל היה אוסף את הבגדים של המתים ומוכר לגויים. הוא הרוויח הרבה. הם חיו בגטו, כל היהודים היו בתוך הגטו. אבל היו מעמדות: היו כאלה שהיו עניים, לא היה להם כלום והם מתו מרעב, והיו כאלה שהיה להם. הם חיו טוב מאוד, פייגע ושמיל. שמיל היה איש טוב. רוחל'ה היתה מפונקת, בת יחידה. עד היום היא מפונקת. היה להם כסף, לא כל אחד יכול לאסוף את הבגדים של המתים, להוריד להם את הבגדים. הוא עשה את זה, לקח את הבגדים ומכר. הוא הרוויח הרבה כסף. לפֵייגֵע, להם היה בית רק שלהם. הבתים היו של הגויים, הוציאו אותם, פינו והכניסו אותנו את היהודים. שמיל, פֵייגֵע ורוחל'ה חיו בבית משלהם. אנחנו לא חיינו ככה. אנחנו גרנו כולנו ביחד: שרוּל והאחיות שלו, שתי אחיות היו לו, ואמא של שרול, וסבא וסבתא ואני ואוֹלטֶר. כל הזמן היינו רעבים. אמא של שרול התנפחה מרוב רעב ומתה בסוף. אחר כך סבא מת מטיפוס,  ואני חליתי, סיפרתי לך, כמעט מתתי. סבתא הייתה מתקנת בגדים, שמיכות פוך. היה לה אישור לצאת מהגטו. גם אני יצאתי, כשעבדתי אצל הגויה הזאת. הייתי בורחת. היה לי מזל, אם היו תופסים אותי. בזמן האחרון אני מתעוררת באמצע הלילה ונזכרת.  בעבר, כל מיני דברים, בילדות. היא היתה אישה טובה הגויה הזאת.  הייתי ילדה שובבה פראית, לא פחדתי. לא הבנתי כל כך. הייתי רועת צאן,  שומרת על התינוקת שלה. את זוכרת, סיפרתי לך. היא נתנה לי לאכול טוב. התמונה הזאת אני זוכרת, איך הייתי יושבת על הגדר ומנדנדת את הרגליים ומפצחת גרעינים. אני חושבת שהוא היה מרביץ לה, בעלה.  הייתי לוקחת אוכל לגטו, הגויה נתנה לי, הייתי מחביאה. לא היה לנו מה לאכול. ואז סבא מת.  והאחיות של שרול מתו. אני זוכרת, אחרי המלחמה סבתא נסעה להונגריה, לבוקרשט, לקנות כל מיני, סבתא הייתה תופרת ומוכרת,  והיא השאירה אותי אצל פייגע, והם לא נתנו לי לאכול. היו יושבים לאכול ולא קוראים לי. הייתי מכינה לעצמי לבד. ככה זה היה. סבתא השאירה לי כסף, הייתי קונה ומכינה לי.  היא הייתה אישה רעה פייגע. שמיל היה איש טוב, אבל פייגע היתה רעה. את יודעת, סבתא סיפרה לי, כשבאו בחורים לראות את פייגע, כשרצו לחתן אותה,  אז היו מחביאים אותה, את סבתא, היא היתה הכי קטנה, היא היתה יפה.  את יודעת איך סבא התאהב בה? הוא ראה אותה נוסעת בכירכרה,  ראה אותה דרך החלון של הכיכרה והתאהב בה. גם בּוּבּי התאהב בה, סבא בובי. דודה אסתר, האחות הגדולה, שנסעה לברוקלין עוד לפני המלחמה,  היא אמרה לסבתא שתבוא אליה לאמריקה. לפייגע לא, לפייגע היא לא אמרה. אבל סבתא לא נסעה. מי יודע.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: