עולם ללא גבולות

אנחנו משוטטים. עשר בערב, רחוב דיזנגוף מואר והומה אדם, האוויר חם ולח וספוג בעשן. האוטובוסים  מרעישים, פולטים פיח, המכוניות מצפצפות. הוויכוח היה על הכשל הנטורליסטי של יוּם, הוא מסביר לי, די-ויד יוּ-ם, הוא מבטא כל הברה בהדגשה ומעיף לעברי מבט בוחן ודוקרני. אני יודעת, אני משיבה. נמאס לי סתם לשוטט ואני לא בקיאה בנושא. את צריכה לקרוא את יוּם, הוא אומר. אני אקרא, אני משיבה בפיזור נפש, בוא נעצור עכשיו מונית. בסדר, הוא אומר, אבל אנחנו ממשיכים ללכת. שתי מוניות חולפות על פנינו והוא לא מביט לעברן. הרחוב צפוף באופן מוגזם ולא הגיוני וכל כך חם. הוא מצית סיגריה תוך כדי הליכה. אני חושבת: איך הוא מסוגל לעשן בחום הזה ובכזאת תאווה, והוא מוצץ את הסיגריה בכוח ולחייו נשאבות פנימה. ואנחנו משוטטים: בצעדים מהירים, כמעט רצים. עכשיו, הוא אומר, לגבי יוּם, הוא ממשיך ומנחה את הדיון בכף ידו, הסיגריה מושחלת בין אצבעו לאמתו. בוא נעצור מונית, אני  קוראת  בתחינה. הוא נעצר כמתעורר. שנינו מעיפים מבטים לצדדים, שתי מוניות מלאות בנוסעים חולפות על פנינו. יש משהו נערי ברזון שלו ובאופן דיבורו; מצד שני, הוא  נראה מבוגר, כאילו מזדקן. קשה לי להצביע על הקו הדק המבדיל בין מראהו הנערי לבין הופעתו המזדקנת, תעתוע מציק. הוא אומר: תביני, פופר אמר שכל תזה צריכה להראות את הדרך שבה ניתן להפריך אותה, להצביע על הסכנות האורבות לה,  לומר, אם יקרה כך וכך, התזה תופרך, ואם היא לא מצביעה על הדרכים להפרכתה, לא מדובר במדע. אני מהנהנת ומבחינה במונית שנוסעת לעברנו ומיד מנופפת בידי. בכף ידי השנייה אני מנגבת את הזיעה מפניי, עוקבת בדריכות אחר המונית, שלא נחמיץ אותה. למד שואף מהסיגריה ואומר, אני אעצור אותה. מושיט את ידו והמונית נעצרת. הוא נדחק פנימה, אני אחריו, והוא ממשיך להסביר: פופר אמר על אדלר, הוא מדבר בשטף, ובינתיים אני טורקת את דלת המונית, פופר אמר, תבדוק את הילד הזה. לכיכר מסריק, אני אומרת לנהג. למד מהרהר מעט לעצמו ומתקין את הטענה:  תבדוק את הילד, זה היה בקשר לתזה של אדלר, אז אדלר אמר לו, יש לי הרבה ניסיון, אלף ילדים, אז פופר אמר לו, עכשיו יש לך אלף ואחד. שתיקה. אני מביטה בו בתימהון מה והוא לוטש בי מבט שטוח. כלומר? אני שואלת ולמד אומר, כלומר, יש לך ניסיון של אלף ילדים, ועכשיו אלף ואחד. את צריכה להבין, הוא אומר, אדלר מדבר על ניסיון, ופופר אומר, צריך להצביע על הדרך להפרכה. אם יקרה כך וכך, תופרך טענתי, אם לא, התזה עומדת. אדלר מדבר על ניסיון, פופר על בדיקה. לפי פופר, אדלר לא עסק במדע. אבל אדלר זה כמו פרויד, הוא מוסיף בייאוש, בלאות אגבית. הרגשה רעה – שלמד חש שדבריו נוסעים לשום מקום, שאינם מגיעים אליי – יורדת עליי. הבנתי, אני אומרת ומביטה בו בכוונה מרובה, כתלמידה ממושמעת. גבו של הנהג תקוע לפנינו בדממה. ואנחנו משייטים ברחובות תל-אביב: אין מיזוג אויר במונית, משום מה, החלונות פתוחים לרווחה; רוח קיצית, כמו טרופית, של אוגוסט, נושבת פנימה. זמזום קלוש בוקע ממכשיר הקשר. המשב הלח והחמים, שבא מן החלונות בעת הנסיעה, גורם לי להרגיש כמשייטת בארץ רחוקה; ואולי אלה האורות הצבעוניים, אווירת החג ההוללת והמופרכת שצפה בתל-אביב בחודשי הקיץ, אלו הם שמעוררים בי את הגעגוע. געגוע למה. מסיירים ברחובות תל-אביב. למד מצית עוד סיגריה. אז מה את אומרת? הוא שואל ומביט בי בעיניו הכחולות. מבטו מעניין, אני תוהה מה זה עובר בראשו. הוא נראה לי חשקן. אני מעבירה את מבטי לרחוב שבחוץ, מביטה בנצנוצי האורות, בחנויות, באנשים המבלים. יש לי הרגשה שאנחנו נוסעים בתוך אמבטיה מלאה במים חמימים.

זה מטריד, אני אומרת. למד שותק. אמרת גם משהו על קוֹן? אני מבטאת קון בחולם שגוי. נדמה לי ששמו הוא קוּן, הוא מיישר בשורוק, מציץ אליי באלכסון. טון מורה זורח בדיבורו ומבטו החד והזוויתי מפיחים בו סמכותיות מושכת. איך דמותו מתהפכת כך פתאום לנגד עיניי: הנער המזדקן לובש צורה של אדון. שוב אנחנו שותקים. עיניו הפיקחיות, מבעד למשקפיו, מציצות בי. פופר הוא פילוסוף של המדע, הוא מרצה באדנות, קוּן הוא היסטוריון של המדע. היו שהפריכו את פופר ואת ההגדרות שלו, הוא מסביר בסבלנות ומונה שמות, רשימה שלמה; כל שם מציין הוגה שספריו מאכלסים מדפים שלמים בספריה ואני תוהה איך אי פעם אדע את כל הראוי לי שאדע. יש כל כך הרבה ספרים לקרוא, אני ממלמלת, ולמד מעיר בחיוך, את עוד צעירה. כן, הייתי צעירה. בינתיים אנחנו מגיעים לקינג ג'ורג' ויוצאים מן המונית.

שועטים בקינג-ג'ורג'. שוב מהלכים ומשוטטים. אני מנסה להדביק את קצב הליכתו. בדמיוני נראים הולכי הרגל הצועדים ברחוב, כבוטשים באוויר הלח כמו בתוכו של ספוג מעושן. המכוניות, המוסיקה שצועקת מכל פאב ובית קפה ומסעדה, האורות והממתקים בקיוסקים, כל אלה נראים כתפאורה שהוקמה לכבוד איזו מסיבה. למעלה השמים צמיגיים ושחורים. אני לא מצליחה לראות אפילו כוכב אחד. למד אומר: הוא מתנגד לי, כי הוא לא יכול לסבול לחיות בעולם ללא גבולות. הוא מסביר את פשר התנהגותו של המשוגע מ'מועדון שוברי הראש'. למד חבר ותיק בחבורה ואחד מכוכביה המחוננים. הוא לא יכול לשאת את זה, אומר למד, לכן הוא מתפרץ ומשתולל. הוא מסביר את הויכוח שהתעורר בעקבות הדיון על יוּם, המשוגע לא מוכן לקבל עולם בלי אלוהים. כן, אני אומרת ורוצה להוסיף דבר מה על אמונה, אבל פתאום חשה בעייפות.  אני מרגישה שאין טעם, לא יהיה בזה שום עניין עבור למד. אין שום צווי אוניברסאלי מחייב וקטגוריאלי,  גורס למד את המילים בפיו כמי שנאלץ לאכול חול ללא שום הצדקה, והוא פשוט לא יכול לסבול את זה, הוא אומר. הוא כועס. אני מבחינה בזה. כשאת אומרת אמונה את מדברת תיאולוגית, הוא אומר, מי שאין לו אלוהים הוא לא מוסרי? אני נזכרת שלמד היה פעם שומר מצוות אדוק ומאמין. אחר כך, לאחר ששתה יין ובירה ואמר שהלילה עוד צעיר, הוא קרא: עזבי, מוסר זה לנערים, למרוד, לא למבוגרים.

המחשבות מתאבכות בראשי: כמו סבך של חוטים דקיקים ושקופים שמתלפפים לקשרים בלתי נפרמים: אי אפשר לדלוק אחר כל מחשבה מפני שמיד קופצת ויוצאת עוד אחת לדרכה והנה אני מוצאת את עצמי במרוץ מטורף חסרת נשימה, בעודי מנסה להדביק את צעדיו של למד, שמרצה בפניי את טיעוניו בטון שקט ויציב, בקצב וברכות, כמו אחד שבונה פירמידה.

אחר כך במונית,  בדרך חזרה, לפני שאנו נפרדים, אני שואלת אותו האם הוא מאוד עצוב. הוא אומר: האין תקנה הוא נורא ולפעמים הכאב מציף. המונית נעצרת ואני פונה לצאת. אני מחייכת אליו ונדמה לי שחיוכי ניבט אליו כיבבה.  החיים לא עוצרים בשום נקודה. למד לוקח את כף ידי בכף ידו ומניח את גב כף היד על שפתיו ונושק לה כמו אביר, כמו רוזן. לילה טוב אני לוחשת ויוצאת. המונית ממשיכה לדרכה. השמיים אטומים, כהים וריקים ואין בהם אף כוכב, שטוחים כמעטה מחפה והדוק, קליפה אחת קשיחה של משי בוהק ושחור.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On 23/02/2013 at 17:37

    רק את המשוטטת
    והוא רק רודף.
    רודף ולא מצליח
    לקשור הקשר,
    להתיך ההבנה.
    גבוב הידע
    מחפש את הקוף
    דרכו ישחיל החוט
    להתחבר אליך.
    הוא לא מוצא,
    ודוקר את עצמו.
    עצוב.

  • cataract eye drops  On 27/02/2013 at 20:07

    מהם בעצם מדע או דת? אלו ניסיונות לתת סדר בדברים. לבנות מסגרת, תבנית, שתיתן הסבר והגיון לעולם. בדת זהו היגיון אלוהי. במדע זהו היגיון של חוקיות. בשניהם, אגב, ייתכן כי לעולם לא נוכל להגיע להבנה מלאה של היגיון זה. איננו יכולים להבין את ההיגיון האלוהי, וגם ה"תיאוריה של הכול" שהמדע מחפש כנראה לא תמצא (אפילו פופר טען שלעולם לא נגיע לאמת באופן סופי). אבל קיומו של ההיגיון – גם אם אין לנו נגישות מלאה אליו – הוא עיקרה של הנחמה.

  • Idebenone  On 27/02/2013 at 23:37

    תודה. אבל גם אם הוא לא היה מודה, זה עדיין לא אומר שמדע הביולוגיה אינו מקבל את האבולוציה. מדע הפסיכולוגיה, למשל, חלוק לגבי קבלת הפסיכואנליזה אבל מדע הביולוגיה אינו חלוק לגבי קבלת האבולוציה.

  • איה  On 27/02/2013 at 23:44

    תודה על התגובות !

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: