סוכר

אסור לי לאכול סוכר ולכן, אולי, בכל פעם שאני נכנסת לאחד הסוּפרים – לאן שאני לא מביטה, אני רואה ערמות של סוכר. מפלים. מגדלים של סוכר, טפטים של סוכר, מדפים עמוסי סוכר. בכל קופסת מזון חבוי סוכר. בכל פינה מסתתר סוכר. סוכר וסוכר. כמויות של סוכר. הסוּפר הוא בעצם מחסן סוכר. בגביע של חציל במיונז (ולא שאני סובלת מיונז) נמצא סוכר; ברוטב צ'ילי גם. בכל דבר סוכר. אין כמעט מוצר שאין בו סוכר. כדי להשיג רוטב צ'ילי נטול סוכר צריך לפשפש ולחפש היכן ניתן להשיג כזה. אם בכלל. גם בחנויות הטבע – חצי אם לא יותר מהמוצרים נושאים בחובם סוכר. ובכלל, אני תוהה מי יכול לאכול את כמויות המזון האלה שגודשים את המדפים בסופרמרקטים האדירים האלה. מי יכול לזלול כל כך הרבה בשר וגבינות ולחם וחטיפים וסוכריות ומאפים ו"דגנים" – הקורנפלקסים האלה דמויי "מאכל בריאות" – . ובכלל כפול ומכופל: כל כך הרבה מוצרים מכל מיני סוגים ומינים מיוצרים בכל יום בעולם! מוצרים על גבי מוצרים, עד כדי עיוורון: אתה לא יכול לראות את כל הריבוי הזה שרובו חסר תועלות, חסר טעם ותוחלת; והרי ידוע שכמות המוצרים המיוצרת כפולה ומכופלת מזו שהאדם צריך לה באמת, והדגש הוא על המלה צריך – זקוק נצרך ונדרש לו באמת. העולם עמוס ומפוצץ במוצרים יותר ממה שכל יצור אנושי יכול לצרוך במשך שלוש או יותר פעמים של חיים – שנחיה כולנו עד מאה ועשירים – ובכל זאת הייצור נמשך; האנשים "צורכים לפי יכולתם" – כלומר בעיקר לפי מידת העוני והבורות ושטיפת המוח שהם עוברים ולפי עוצמת רגשות כמו חרדת החמצה ואשמה שמפעמת בתוכם. ולאחר מכן הם משליכים וזורקים לזבל. זורקים בלי הרף. ובלי הכרה. כך מייצרת האנשות אינסוף מזבלות. כך פועל הסוכר: הוא מתסיס ומרקיב במהירות. והוא משפיע על המוח כמו סם. ההשפעה עוברת במהירות וכך גם הדרישה למנה הבאה.

וכל זה בלי לומר מילה על הפרסומות.

כבר מזמן השלמתי עם העובדה שהחיים הם מין שוק, רציף, מצד אחד "צרכנים" ומצד שני "סוחרים"; מדי פעם מדלגים אי אלו מרציף אחד לשני – פעם אני צרכן, לפעמים אני סוחר.

הסוכר התוסס המרקיב נחטף ונאכל בבולמוס תאוותני. הוא ממריץ, הוא מסמם, הוא מרומם. הוא מתפוגג במהירות בגוף וחשק חדש מתעורר. וחוזר חלילה. העולם נרקב בתוך מתיקות עצומה וגודשת.

אבל מצד שני, הסופרמרקטים האלה מייצרים המון מקומות עבודה להמון אנשים. נניח, רק נגיד שכל הסופרמרקטים האלה נסגרים ואנחנו חוזרים ושבים לחנויות המכולת הקטנות – שהן כמעט תמיד, אגב, יותר יקרניות – המון מובטלים ימלאו את העולם, בבת אחת. ולחשוב מה יקרה אם כל יצרניות המזון ושאר המוצרים הלא-חשובים ייסגרו. עולם של מובטלים. מיליונים חסרי עבודה.

נזכרתי בכל הסוכר הזה כשהגעתי לסופר-פארם. עוד היכל גדוש ועמוס במצרכים שנרקבים על המדפים במהירות ובמתיקות מתעלפת; תועלתם האמתית מפוקפקת אם לא ממש חשודה. חיפשתי מי-פנים.

ניגשתי מיד לדוכן החברה שמייצרת את מי הפנים שאני קונה בכל פעם – הם מייצרים מי-פנים בלי אלכוהול וכבר זמן ארוך שהם מוכרים שני בקבוקים במחיר בקבוק אחד, יעני "מבצע" – אבל המחיר באמת לא יקר וצנוע (אני שונאת, שונאת מבצעים, הם כולם שקריים, אבל מילא).

לקחתי שני בקבוקים והתכוונתי ללכת לקופה. אבל בינתיים כבר הקיפו אותי שלוש זבניות לבושות מדים: חולצה שחורה ומכנסיים שחורים, אל החולצה מוצמדת סיכה שנושאת תג ועליו מתנוסס שם המוכרת. שאלתי אחת מהן: שני הבקבוקים ב- 65 שקלים נכון? פלוס חמש שקל, אמרה אחת מהן, על התג שלה כתוב רוחמה. והסבירה. או.קיי. תודה, אמרתי והתכוונתי ללכת לדרכי אבל רוחמה חטפה מידיי את הבקבוקים ואמרה, כמתנצלת: שנייה, בסדר? צריך להוריד מהמלאי. איפה ליזי? היא שאלה את זו שלידה. לא יודעת, אמרה זו שלידה, על התג שלה כתוב סופי. לי-זי! קראה רוחמה בקול. שנייה, אני ייקרא לה, אמרה סופי והלכה. שנייה בסדר? אמרה שוב רוחמה והחלה לפסוע במהירות אחרי סופי שכבר נעלמה. עמדתי, הבקבוקים שרציתי לקנות עפו מידיי והמוכרות גם כן, נפוצו לכל עבר. בטרם ייעלמו לגמרי התעשתי ורצתי אחרי רוחמה ואמרתי לה: היי, סליחה, אבל אני רוצה לקנות את זה! בסדר בסדר, אמרה רוחמה, אבל צריך להוריד מהמלאי. לא הבנתי מה פירוש להוריד מהמלאי, בסך הכל רציתי לחזור הביתה במהירות ולכן אמרתי: אני רק רוצה  לשלם וללכת. אין בעיה, אמרה מוכרת חדשה שהגיחה מולי לפתע, על התג שלה רשום היה ליזי. חכי רגע וכבר נחזיר לך אותם בסדר? היא אמרה. כבר עמדנו ליד הקופה וסביבי התגודדו כשלוש-ארבע מוכרות, כולן לבושות באותם מדים. אבל רוחמה נעלמה ובידיה הבקבוקים. בסך הכל רציתי לחזור הביתה במהירות, ולכן חיכיתי בסבלנות. ליזי גם נעלמה שוב בין המדפים וסופי הופיעה ונשענה בשעמום על דלפק הזכוכית. מאחוריו עמדה מוכרת גבוהה בהירת שיער ונאה. היא לא לבשה את המדים השחורים אלא מין חלוק אדום מבד נוקשה, בצד מתחת לכתפה עמדה קוממיות הסיכה נושאת התג ועליו שמה: מרליין. כך בדיוק כתוב היה שמה, אני זוכרת שתהיתי כיצד מבטאים אותו. מתחת לחלוק המוזר הזה היא לבשה פשוט מכנסי ג'ינס. עוד מוכרת משועממת הגיעה  מדדה והביטה כה וכה. חניתה איך מורידים מהמלאי? שאלה סופי. לא יודעת, צריך קוד, אמרה חניתה. ומאחר שלא מצאה מה לעשות בידיה, נעמדה מאחורי מרליין והחלה להכין מארז לכמה מוצרים שעמדו על הכוננית שם – אותם זנחה מישהי אחרת; כפי הנראה, אולי כשהחלה לחפש גם כן איך "מורידים מהמלאי". הגיעה עוד מוכרת, על התג שלה היה כתוב אורטל. נעמדה ולטשה מבט. אורטל, אמרה סופי. מה? אמרה אורטל. איך מורידים מהמלאי? אמרה סופי. לא יודעת אף פעם, אמרה אורטל, יש לך את הקוד? אמרה. לא זוכרת, אמרה סופי. סופי שנשענה עד עתה בשעמום על דלפק הזכוכית התרוממה בעצלות ואמרה, צריך לשאול את מאיר, הוא במחסן. היא דיברה אל רוחמה. עכשיו הבחנתי שהיא הגיעה, בידיה השקית עם הבקבוקים.

אני יכולה כבר לשלם? שאלתי את רוחמה.

עוד לא, אמרה, צריך להוריד מהמלאי, עוד דקה, בסדר? מרליין, היא קראה. מרליין הפנתה אליה את מבטה. היא באמת בחורינה יפה. מה? שאלה בקול עדין.

את יודעת במקרה את הקוד? שאלה רוחמה.

לא, אמרה מרליין, תשאלי בקופה הראשית.

הם לא יודעים, אמרה רוחמה.

כמה זמן זה לוקח, אלוהים, תהיתי לעצמי בקול. אבל אף אחת לא התייחסה אליי, הן היו עסוקות בינן לבין עצמן. מה יעלה בגורל הבקבוקים? בסך הכל רציתי לקנות מי-פנים ולהמשיך בים הסידורים, שכעת נראה פרוש מנגד כאוקיינוס גועש.

שוב נעלמה רוחמה ובידיה מי הפנים. לאן היא נעלמה? שאלתי.

היא הלכה למחסן, עוד דקה, אמרה סופי שעדיין עמדה לידי. הן באות והולכות ואני מתבלבלת ביניהן.

הבטתי סביב בייאוש ומלמלתי: זה לא יאומן. ואז רכנה אליי מרליין ובעוד היא מביטה בי בעיניים גדולות ובמבט מלא שכנוע עצמי ונדיבות של זבנים מקצועיים היא אמרה: אני מצטערת שאת נאלצת לחכות כל כך הרבה זמן. עיניה התבוננו בי בהזדהות של "אחת שמבינה", מנקודת מבט זבנית בהחלט.

זה בסדר, מלמלתי שוב, הרגשתי מבוכה ואי נוחות, שהיא טורחת כל כך להפיס את דעתי הצרכנית. וכאילו שזה עוזר. מצד שני, היא היחידה שגילתה מודעות והבנה לענייניי, כצרכנית. המוכרות האחרות היו עסוקות בשלהן, לא רק  כאילו אני אבן נגף בדרכן, אלא פשוט כאילו שאני לא קיימת; כאילו שאני  שקופה והם שם כדי "להוריד מהמלאי" או מה שהן-לא-עושות ולחולל עוד הרבה פעולות ומבצעים שבינם וביני, כלומר אנחנו הצרכנים, אין דבר וחצי דבר.

העניין הפעוט הזה שנקרא "להוריד מהמלאי" – הן שבו וזימרו את צמד המילים הללו עד כדי צריבה – תבע את תשומת ליבן של כחמש מוכרות, שעסקו בזה בקולי קולות. הן עשו זאת כמובן כמצהירות על עצמן שהן "טורחות ועובדות במלוא המרץ", בשעה שלמעשה הן לא עשו דבר ונראו משועממות בטירוף. מרליין, המוכרת השישית במספר, הקופאית במחוז הקוסמטיקה והאיפור, שעסקה בענייני התובעני, הייתה היחידה שבאמת "דאגה לצרכיי הצרכניים". נשענתי על דלפק הזכוכית, הטיתי את ראשי בהכנעה והמתנתי "שיורידו מהמלאי". בינתיים חניתה סיימה זה מכבר לארוז את מוצרי האיפור במארזית מצוייצת, ובזה כפי הנראה תמו עיסוקיה ליום עבודה זה ולא נותר לה עוד דבר לעשות. היא הביטה כה וכה בתהייה וסופי התנתקה מדלפק הזכוכית והחלה להדס באיטיות ונעלמה בין המדפים. אורטל אף היא התפוגגה למראה, אין לי מושג מתי. ורוחמה הרי נטלה את הבקבוקים כדי לברר "איך מורידים מהמלאי". מרליין שוב רכנה לעברי בהטיית צוואר מסוגננת ושאלה בכובד ראש: את באת בשביל המי פנים האלה במיוחד, נכון? ותקעה בי זוג עיניים מזועזעות ומזדהות.

כן, מלמלתי במבוכה, הם בלי אלכוהול, שמעתי את קולי גווע. מרליין הנהנה בהבנה.

השפלתי את מבטי וחשבתי לעצמי שכל העסק הזה של הסופר-פארם באמת מוזר. באופן קבוע, בכל פעם שאני מגיעה ורק חודרת במקרה לאזור הקוסמטיקה, מתנפלות עליי שלוש-ארבע מוכרות שפונות אליי בחיוכים מעושים מלאי איפור וליפסטיק: אפשר לעזור? את צריכה עזרה? אני משיבה בנימוס לא תודה וממשיכה, ומתעוררת בי התמיהה: לשם מה עומדות שם כל כך הרבה מוכרות? מילא, אחת שתיים. אבל אוסף גדול כל כך של זבניות, מי צריך כל כך הרבה? שיהיו בריאות ושתמיד תהייה להן פרנסה, על כל משבצת מטר על מטר עומדת מוכרת שלא עושה כלום. אין להן כיסאות, הן תמיד עומדות – אגב גם בקופות, למרות המחאות הגדולות, הקופאיות בסופר-פארם עומדות. באזור הקוסמטיקה  כמות המוכרות גדולה באופן מוגזם ללא שיעור מכמות הקונים, כלומר הקונות. ולמרות זאת הן תמיד שם בהמוניהן, מפטפטות, מאופרות בכבדות, מתנפלות על כל קונה שרק מגיחה לרגע בחיפוש אחר דאודורנט, זועקות, צריכה עזרה?

מצד אחד, הסופר-פארם מייצר מקומות עבודה ואלה נחוצים. מצד שני, מן הסתם, כמות הזבניות הבלתי פרופורציונאלית מייקרת את המוצרים.

בינתיים הופיעה מוכרת חדשה לבושת שחורים אותה לא ראיתי קודם לכן ונעמדה מול מרליין ובחנה אותה ואת עמדתה. מרליין, כך הבחנתי, הביטה לעברה בשוויון נפש.

ישר, מרליין, זה צריך להיות ישר כמו סרגל, היא קראה והצביעה על שורת המוצרים שעמדה על מדף מאחוריה. מרליין הסתובבה לאחור וידה הושטה אוטומטית לעבר המוצרים, והנה הם עומדים ישרים כמו חיילים במסדר. היא הניפה את ידה לאות כי הם ישרים ומסודרים והביטה ברסרית במבט משתאה, שהרי היו מסודרים מלכתחילה.

זה צריך להיות ישר כל הזמן, חזרה הרסרית, מתנצחת. זה ישר, אמרה מרליין.  כמו סרגל, חזרה הרסרית, מנסה בכוח להשיב לקולה את הסמכותיות, שהתאדתה לנוכח אדישותה של מרליין וחייליה המסודרים. מרליין שתקה. בשלב הזה כבר לא הבטתי לעברה. זה חשוב מרליין, כמו סרגל, היא חזרה. גופה התפתל באופן משונה. הסטתי ממנה את מבטי. היה ברור שמישהי מנסה לטפס כאן על מישהי, בלי הצלחה, אלוהים יודע למה, מתחים, עניינים בין העובדים; למי יש כוח לזה, ועוד עכשיו. בזוית העין יכולתי לראות ולחוש את מרליין עומדת לה ומשדרת לעולם שלא אכפת לה. הרסרית התעקשה וניצבה מולה עוד דקה ארוכה, כאילו בגאון אבל גופה התעקם כאילו היא מחפשת לאן ללכת, אפשר היה לראות עליו את התבוסה, את סמכותה המרוסקת, אבל בסוף נשברה, ניתקה ממקומה ונעלמה. בין המדפים. רוחמה נראתה שועטת לעברנו. הנה היא מגיעה. בידיה הבקבוקים שלי.

כבר אני נותנת לך, אמרה, אין מה לעשות צריך להוריד מהמלאי, אני מצטערת.

יכולתי לשמוע אותה מתנשפת. התחלתי לתהות ברצינות מה פשר הפעולה הקשה הזו שנקראת "להוריד מהמלאי", ובעיקר, למה היא לוקחת כל כך, אבל כל כך הרבה זמן. מיד הופיעו גם ליזי ואורטל מפינות אחרות, גם סופי הגיעה בהליכה משועממת, מחייכת חיוך סבלני. ושוב הוקפתי בחבורת המוכרות.

אורטל אמרה: יש לך את הקוד?

לא הוא לא זוכר, אמרה רוחמה, אבל איציק אמר לי איך.

בידה האחת היא אחזה בטלפון סלולרי ובשנייה בשקית הבקבוקים. היא הקישה על המכשיר.

ליזי אמרה: אז תתקשרי ליעקב הוא יגיד לך. סופי נעמדה ליד הדלפק, מתבוננת ברוחמה ומבטה רחום. סופי את יודעת את הקוד? שאלה אורטל. לא, אמרה סופי, חייכה כמתנצלת ונשענה על הדלפק בעייפות. זה בסדר, אמרה רוחמה, אני יודעת איך, שנייה, אל תלחיצו אותי.

איך הן מנסות להיראות עסוקות, חשבתי לעצמי, אפילו בעיני עצמן, הן כל כך רוצות להרגיש שוקקות  ועובדות, חשבתי. והנה, מצאו עניין להתעסק בו, שיעבור הזמן הארור. שיעבור כבר הזמן הזה ותסתיים המשמרת.

זהו, אמרה רוחמה, את יכולה לשלם. הניחה את השקית על הדלפק ונעלמה. כולן התפוגגו מיד אחריה, אפילו לא שמתי לב איך.

מרליין תקתקה את המחיר בקופה.

חייכתי שילמתי ויצאתי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On 01/09/2012 at 19:52

    מה עם טלפונים סלולרים שהסתדרנו בלעדיהם, אני לא מדבר על העברת מסרים אני מדבר על הקשקשת באוטובוסים,ברחוב ובמוניות שרות. הקפיטליזם מבוסס על שעבוד לצריכה,נטילת הלוואות ולאחריהם עבודה קשה. אני מתגעגע לשנים 1960- 1967 שלא היה בהם מצב של מהנדס שמפוטר בגיל 38, חובות כבדים לבנקים למשכנתאות וחוסר סיכוי למצוא עבודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: