הוא המסמן את המקום, על ספר שיריו של שי אריה מזרחי

הקול הבוקע מן השירים שבספר "הוא המסמן את המקום" הוא קול יוצא דופן ושונה בנוף המשוררי כפי שאני מכירה אותו. זהו קול מחוספס, חשוף, מעט מעונה, והחיפוש המתנהל דרך השירים הוא כן. השירים החושפניים מציגים התבוננות עצמית בבשר, בגופניות, בעליבות הגוף למול המוות ומאמץ החיים, הם משרטטים את תחושת הקיום למול הזמן החולף. מול שירים אלה, המצביעים ומבליטים את הגוף הארעי, הנגמר, עומדת חטיבת שירים, לא גדולה, שונה מעט, שהשיר הפותח את הספר 'ברירה' שייך אליה. 'ברירה' פחות קולע, לדעתי, ומעניין כי דווקא בשיר זה בחר שי אריה מזרחי לפתוח עמו את הספר. השיר כמו מתנדנד, בין התווים שהוא מנגן, לא החלטי, מתחבט. במקרה כזה, בשירים אלה, מנסח השיר למעשה את החיפוש או את הוויכוח המתנהל בתוכו – בין אם באופן מכוון, ואם לא, אזי הוויכוח מסגיר את עצמו מתוך השורות הכתובות. על כל פנים ובכל מקרה, התוצאה היא מקורית ומעניינת, משום שהקול הדובר שעולה מן השירים הוא קול מיוחד.

הספר "הוא המסמן את המקום" מחולק לארבעה שערים שאין להם שמות והם מצוינים על-ידי דף שעליו מצויירים שני קווים מקבילים מאוזנים.

כאמור, השיר הפותח את הספר נקרא 'ברירה', והוא מלבן את שאלת החיפוש והבחירה בין שתי הדרכים הפרושות לפני המספר – כשני קווים מקבילים – שאני אכנה אותן: דרך החשיבה הביקורתית הסמכותית, והשנייה – השאיפה לאיזון ו"לטוב".

"כתיבה בעט אדום

דבר פתטי –

רוח לא תצמיח פרח

דם – יפריח סֶרַח

ולו תחשוב בכן?

ואם תרצה בטוב?

אף תעמיס חלמונים על גופךָ

                                     הכורע".

מתוך 'ברירה'. (במקור השירים מנוקדים, העתקתי בכתיב מלא).

את ההתבלטות הזו, ההתחבטות, מסכם המספר במעין קבלה, כילד המביט על עצמו, מחוץ לעצמו,  בדיכוטומיה הקיימת בתוכו, ככוח טבע שאין דרך להתנגד לו – אך דובר בלשון של חכם זן בא-בימים המשיא עצות:

"חשוב על הדרך, סוּגָה

בקוצים, עם זאת

הרגש

את אורם הנעים

של המים"

והשורות האחרונות:

"שני חוטי חשמל

מקבילים

————————

————————

נוכחות פלא

על קיר מסדרון".

מתוך 'ברירה'.

ככלל, גוף שני נוכח ניתן לקריאה בשתי דרכים: האחת פניה אל עצמי, כלומר המספר מדבר אל עצמו ועם עצמו; השנייה כפניה אליךָ, הקורא, וכהוראה, הוא מורה לך, זאת אם מדובר בנוכח ציווי, בהתאם להקשרים. בשיר 'ברירה' קיימת סתירה בין הנימה ובין המראות העולים מן השיר. ועם זאת אין בשיר שמץ של זיוף. לכן השיר מעניין – אבל מוחלש; בעיקר אם משווים אותו לשיר הנפלא 'מעורי נובטים תפוחים קלופים'  (שֵם הספר הוא השורה האחרונה מתוכו). בשיר 'ברירה' נוקט המספר מעין לשון זן של זקן השבט; אולם למעשה התמונה המצטיירת היא של ילד המביט בעצמו ובעולם בחרדה. ההתנגשות בין שתי הקריאות – זו המוצהרת וזו המוסגרת –  עושה את השיר למעניין, אך מחלישה אותו; מפני שאין בו התאמה: בין ההכרזה – כלומר הדרך שבה מציג השיר את עצמו כשהוא נוקט לשון נוכח ולשון ציווי: "לא תוכל לתאר שלילה / בלי שתיעזר / בלא", וגם, " טייל עצמאי, / לא בשדות אחרים" –  לבין התמונה העולה מן הרובד הפנימי, התחתון. כל זאת, לעומת השיר המרגש והחזק 'מעורי נובטים תפוחים קלופים'. 'בתפוחים קלופים' עומד המספר מול עצמו ומול אהובתו, הוא מביט בעצמו עין בעין, לא מש ולא מכחד; הוא מתעמת עם עצמו ביודעין והנימה תואמת את התמונה שהוא מצייר, כאשר הרובד התחתון מעמיק ומעבה אותו, מעניק נפח וכוח תעופה. אלה חסרים בשיר 'ברירה': הנימה של חכם-זן, כביכול, אינה עולה מן הציור שמצייר השיר, מחוסר האונים שעולה מן המילים, מעצם הצגת הדיכוטומיה כתֶמָה שאין לה פתרון והיא מחרידה את המספר עצמו: "ולו תחשוב בכן? / ואם תרצה בטוב?".

אני מעדיפה ואוהבת יותר את השירים השפיציים, שבספר; את השירים שמציירים את התת-מודע, שמשרטטים תמונות חדות. כמו למשל 'תינוקה של רוזמרי', שהוא שיר מעקצץ, יש בו משהו חריף. הנה קטע מתוכו:

"צעדךָ העולה במדרגות מפעפע

כשֵׁד בעריסה: מרתיע ומפליא

ומעורר חיבה – כי ממני הוא בא".

מתוך 'תינוקה של רוזמרי'.

או מתוך שיר בלי שם, עמ' 18:

"שנינו יושבים על הספה ומכרסמים תפוחמוץ.

שינינו קהות, החניכיים מאבדות דם.".

מתוך שיר בלי שם עמ' 18.

השיר 'שבע שורות על פלא הירקון' הוא שיר שבהחלט ניתן לכנות כשיר ארס-פואטי אכזרי במיוחד.

"טיול בירקון, חלקי גופה של משורר צפים לעברי מעברו האחד, שָם המים

מֵי עראק כבדים".

מתוך  'שבע שורות על פלא הירקון' .

והשיר המתוק 'אור מושך מנגינה':

"… הייתי עסוק בחתירה בקרם הגבינה המשכתי

לצלול ולשיר את הֵדהּ, הד העוגה הענוגה, היא

לא נגמרה היא הייתה עצומה".

מתוך  'אור מושך מנגינה'.

וההתלבטות והכעס בשיר בלי שם, עמ' 41:

"לא אעשה זאת עכשיו. מוטב מחר (ארקוד

בטפיפות עדינות לא מתחייבות ורכות ללא

שיר לחליל ערוותךְ מתקדם ונסוג, זורע בלי

לקצור) אשלב ידיי ואניף רגליי, אכחכח ושוב

אשלב שפמי ברגליי".

מתוך שיר בלי שם עמ' 41.

את השיר היפיפה 'מעורי נובטים תפוחים קלופים' אהבתי מאוד. זהו שיר ארוך, המורכב משלושה שירים, הנה קטעים מתוכו:

"הנה את נכנסת

לתוך חדר

שבו אני עירום

חג סביב כיסא, בעורי

צצות בליטות

ההופכות לתפוחי-עץ קלופים"

ובהמשך:

"הנה אני, ללא בושה מעתיק

מהלא מודע שלך האובד

במודע שלי, מהלא מודע שלך

המרתק את הידוע לי"

ובהמשך:

"הנה אני ואיך אני

תופס בזנבו של הצפע

קושר לראשו וקוצץ בקוציו

קוצי הנחש שהוא לרועץ

המעוות את חוט החלום

אך לא יִתכֹּן."

מתוך 'מעורי נובטים תפוחים קלופים'.

בשיר זה מתוארת מציאות חלומית, ההיגיון שבו הוא היגיון החלום והיצר והאגו מחוללים בו במין ואלס שמצביע על תשוקות כמוסות וחרדות של הנפש וסימביוזה בין בני זוג, ותיאור הציור, שבו מתמזגים המציאות והחלום זה בזה כל כך בהיר ופלסטי.

השיר-מחזה 'זכר ונקבה ברא אותם' עוסק בנושאים אלה באופן מעניין. השיר מאוד עסיסי ויש בו הומור עדין ולא מעט אירוניה. השיר פותח בשורת תיאור ולאחריו, בבית הראשון, דובר 'אני', שמציג את עצמו במעין דקלום משעשע, שנראה כמו פרודיה חביבה ופיוטית על האב-טיפוס הגברי, נגיד סוג של מאצ'ו, אם כי רך ועדין:

"אני אדם, גבר. מעורי נובטים

תפוחים קלופים, עורי מנביט

תפוחים, אני מנביט

מעורי, מעורי נובטים תפוחים".

המשחק במשקל ובניגון על פי המסורת השירית-מחזאית היוונית מקסים. במחזה-שיר זה ארבע דמויות: אני, נחש, את, המספר. הדמות 'אני' יוצא נגד 'נחש', הדמות 'את' אף היא יוצאת נגד 'נחש' ומוכיחה אותו, 'נחש' מצהיר על עצמו שהוא "שֵׁד מפתה ומארר" ואומר על אדם שהוא קורבנו. 'את' טוענת שהיא אינה חווה, היא אישה, היא יודעת את ליבו של אדם וגם את ליבו של 'נחש' ואומרת ששניהם עושים לה הרבה צרות; היא מצהירה על עצמה שהיא לא רחל, אלא לאה הצמאה לתשוקתו של אדם, שהוא פתי המתפתה לנחש, "נשוך נחש", וכי היא הלילית שלו, כלומר של הגבר, והוא שלה. 'אני' צריך לפסוק ולהחליט, מי מהם הוא הצודק. לאחר נאומה של 'את' הוא מתנפל על 'נחש' בחֵמה של מנצח:

"שמעתָּ נחש? אינךָ רצוי.

בכנות חשבת שאהיה חצוי

בין אשתי החוקית, ליליתי האישית

לבינך, יצור חדל-אישים?"

'אני' להוט להסכים עם 'את' ופוסק כי 'נחש' הוא לילית של פשט ואילו אשתו היא לילית של דרש – הברקה –  והוא אומר:

"אכן ביפי נוצץ השתבחת

אך כמאמר המדרש

לא כל הנוצץ זהב.

ואתה, נחש, קליפה של רהב

המוּשלת בכל שחר חדש.

סיימתי ענייני איתך, צפע, חלקלק,

יותר לא אהיה לך נזקק.

זה סוף דבר. שלום, נחש."

והמספר מסכם זאת כך:

"הוא הולך,

מחֲאו לו כף."

מתוך 'זכר ונקבה ברא אותם'.

המאבק ב"נחש" הוא דימוי שחוזר על עצמו ומופיע גם בשירים אחרים בספר. ה"נחש", יצר הרע המפתה, מיוצג בכל מיני דרכים בשירי הספר והתשוקה לנצח אותו עזה. השיר 'זכר ונקבה' גם הוא צורה של השאיפה ל"טוב", כלומר לאיזון, אלא שבשיר 'זכר ונקבה ברא אותם', האיזון, הפנימי בשיר, אכן מושג: השיר זרוע בהומור מלא חן, הוא פוליפוני, צבעוני ויש בו קורטוב של אירוניה מתסיסה. נצחונו של 'אני' על 'נחש' מצחיק, וההרגשה העולה מן המחזה-שיר היא של ילד תם הקורא 'ניצחתי את השדים ניצחתי את המפלצות'. הקול הפנימי, ברובד הפנימי, עובר לאורכו של השיר: ילד-גבר (או גבר-ילד) המשתוקק לנצח את השדים המתרוצצים בתוכו. בניגוד לשיר 'ברירה',  השיר 'זכר ונקבה ברא אותם' קוהרנטי וקיימת בו התאמה בין הקול הפנימי לזה העליון, בעוד הפנימי מעצים אותו ומעניק לו נפח. הקונפליקט בשיר-מחזה מוצג בקלילות נבונה והמבט הילדי (לא ילדותי, אלא ילדי: של הילד, מתוך הילד) מוחצן ומקבל את מקומו הנכון. השיר עשוי כמחזה ילדים יווני, המספר מבהיר ל"ילדים", כלומר לקורא, בכל שלב "מה קורה באמת"; ואף שכתוב לקראת סוף המחזה בשורה קצרה, כהוראת בימוי, על הנחש שהוא "זוחל מאחורי שיח נמוך", והמספר קורא "הוא הולך" – אנחנו, הקהל, יודעים שהוא יחזור.

שני קווים מקבילים בספר, אחד של שירי חכם-הזן המתווים דרך ושואפים לאיזון, שכמו מסכמים את העולם, ומולם, השירים השפיציים, המציירים תמונות דוקרניות, מומנטים מחוספסים, עירוניים, ומאוד ישראליים. זו נקודה חשובה לציון: הישראליות מהדהדת בשיריו של שי אריה מזרחי. הישראליות טבועה בשירים, אפשר לחוש את המקום: הרעשני, את החום, הזיעה, את היום יום המתיש האופייני לארץ. השירים עושים זאת בלי מאמץ או יומרה.  בשיריו של שי אריה מזרחי הישראליות קיימת כמו שהצבע האדום קיים בעגבנייה: היא פשוט נובעת וקולחת מן השירים בטבעיות מולדת. אני רוצה לתת דוגמה מתוך שני שירים יפים הלוכדים את הישראליות הזו:

"מתרווח בכיסא במרפסת רגליי שמוטות על שרפרף לאחר

יום שרבי ועוד לא פסח הלילה עוד חם בדיוק אכלתי סלט

קצוץ דק-דק לצנן את הגוף תוך קריאת מאמר על מונומנט

מלחמה".

מתוך 'לעיתים אנו מחשיבים את עצמנו יתר על המידה'.

וגם:

"שפת האוטובוס קשה. אגזוזו

פולט חרוזים כנעניים, יצוקים

כפטישי הביטחון המרטשים

את המראָה הפנימית, בה מביטים

האנשים טרם צאתם למדרכה.".

מתוך 'שפה'.

'הוא המסמן את המקום' הוא ספר שירים מעניין ומעורר ויש בו פנינים. בעת שקראתי בספר עלה בדעתי  שהשירים יפים כמו קקטוסים פורחים שמתנהגים קצת כמו רקפות, כלומר קצת נחבאים אל הכלים. האקלים בארץ כידוע הוא אקלים קקטוסי: מזג האוויר לפעמים ממש מדברי, חם, אין אוצרות טבע מי-יודע-מה ואין הרבה מים. פריחת הקקטוסים נדירה למדי, אף שהיא מחזורית, וכדי לראות אותה יש להמתין לה בסבלנות ולעיתים ממש לארוב לה. אני סקרנית כבר לקראת הספר הבא. מעניין באיזה מן הקווים המקבילים יבחר שי אריה מזרחי בספרו הבא.

.

* שי ואני מכירים

הוא המסמן את המקום

כאוס – בלוג השירה של שי אריה מזרחי

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת אגמי  On 31/07/2012 at 9:21

    יפה ומעניין
    בהחלט גרם לי לרצות לרכוש את הספר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: