התבהרות

אור זוהר קולח מחלון החדר ומתפורר לנגד עיניה כפריכה. היא שוכבת על הספה הקרועה של אודי ולא זזה. מתעמקת בתחושה שגופה מונח כחפץ, מוטל; על הבטן, ללא זיע, מלבד תנודות נשימתה הקטנות המניעות את חָזָהּ, שנדחף אל הספה. היא הוזה שהיא נוגעת בעֵרן. מרחבים מנצנצים בחשכה, היא רואה. עולם עצום וחשוך, זרוע במכאובים מהבהבים. "הכואב הזה מישורי ושטוח" היא מהרהרת ועוצמת את עיניה, "כל פעם שאני רואה איש כאילו דומה, תנועה— הנה הוא, זה הוא— משהו, איך שהוא זז, ההליכה, מתכופף, הצללית הצדודית— ואז להיזכר שהוא כבר לא— אם הוא היה לא הייתי עושה את זה, לא הייתי צריכה— אולי זה תירוצים— בגלל שאני מתחרטת וקשה להודות בזה, והכואב הזה— הייתי צריכה לספר לאודי, הייתי צריכה לגלות לו, מההתחלה, להגיד לו, הוא לא יודע שאבא שלו כזה, שאני כזאת, הוא חושב שאבא שלו איש חשוב, הכבוד— כאילו שאני טהורה— אבל הוא לא ישנא אותי, אודי אף פעם לא ישנא אותי— אולי, לא יודעת, ערן היה שונא, אבל ערן זהו, כבר לא— הכאב הכואב, זה לא עובר— כמה אפשר— רינה— את באובססיה, הוא הלך וגמרנו— שטחית, בגלל איך שהיא מסתכלת על העולם— נדפקה, היחסים האלה עם אבא שלה"; שוכבת ומהרהרת לעצמה. והיא רוצה לשאול את אודי על רינה, ונדמה לה שהיא ממלמלת ואומרת, אודי, מה יש לרינה? ממש ברגע זה; נדמה לה שדיברה; אבל היא אינה בטוחה בשפתיה, שהן נעות; ובקולה, שאכן בקע. אז היא מדמיינת את עצמה לוחשת, ובתוך כך תוהה אם הלחישה נאמרת; אולי רק נדמה לה שהיא דוברת וקולה בכלל לא נשמע.

אודי עצמו מהמהם דבר-מה; הוא רבוץ על השטיח בתנוחה מעוקמת. פלַג-גופו העליון שעון על השידה, פלג-גופו התחתון מְפורְקָד בפישוט רגליים; הוא ישן שינה עמוקה. חזהו עולה ויורד בכבדות ומפיו בוקעת המיה. "ערן לא ידע את הצד הזה שלי", מזמזמות המחשבות בראשה, ושוב היא עוצמת את עיניה. "היה, כל הזמן היה— לא היה, ישנו— הוא נראה כזה מרוחק לפעמים— ערן— מרוחק— בסדר, היה, הוא היה, כמו איזה שופט— תמיד הוא אמר שאבא של אודי נראה כמו קרימינל— כל העשירים האלה מגיעים למעלה ברמאות, זה לא הולך ככה— בקול הזה שלו, הקול שלו, איך אהבתי את הקול שלו— אבל אבא של אודי אני לא חייבת לו כלום, איך הוא דיכא אותו, הרס אותו, הוא איש רע, אבא רע, איזה אגו עלוב, זה ממש עקידה, עוקד עקוד— אלוהים— למה עשיתי את זה? למה?— תמיד בן אומר— כן אבל זה סתם חרטוֹת, אומללוּת מחורבנת כזאת—  איזו עלובה— את רואה? הכואב חוזר".

היא מתהפכת ומתהפכת על הספה, לא מוצאת מנוחה ונאנחת. "בן הפרופסור, הוא יודע הכל, אפשר לחשוב— מפגין את התואר כמו איזה תינוק מגודל, הראש שלו מחובר ישר לרגליים שלו, הוא נראה כאילו שהזין שלו יוצא לו מתוך המצח, קופץ מהראש, אין לו גוף, אין רגש, אבל הוא צודק, הגופני והנפשי מעורבבים, אני מרגישה את זה— מעניין שהוא מאמין בזה ואין לו בכלל בטן— כי מה יש לו בבטן?— איך הוא בא מאחורה עם הידיים שלו ישר על השדיים— מועך, מרשה לעצמו, כמו תן, רואים ממש את הריר— הכל אצלו בראש, טוב זה תמיד בראש— אבל אבא של אודי, לו יש לו גוף, ועוד איך יש לו, תחת הכל— אם הוא רוצה להתנקם בי שיהרוג אותי, לא איכפת לי, אודי לא אשם— הייתי צריכה להגיד לו, מההתחלה להגיד לו תשמע, אני ואבא שלך— אלוהים זה נשמע כל כך מגונה—- ליכלוך— עכשיו הוא עוד יותר ייצמד ולא יוותר ועוד יותר יתנקם עכשיו שהוא יודע שאני ואודי שכבנו— כאילו שהכוּס שלי שייך לו— זה כמו מאפיה איתו, זה תחושה של כוח בשבילו, שאני כאילו שלו— איזה גולם—  כמו שליט, עם כל הכסף, מתנהג כאילו שקנה אותי— יוצא שהזין שלו תלוי בי עכשיו— כי הוא רוצה אותי— הכוח הזה בזין, זין תולה, איכס— הגועל, הגועל השפיע עליי— נמשכת לגועל— יותר טוב כבר להביא שריטה ביד— אבל בשבילו זה סתם תסביך זין, זה ברור לגמרי, ומרוב שהוא עשיר הוא שם זין על הבן שלו על כולם, וגם עליי, ואני בלי שליטה— בפנים התסביך מזיז הרים ואז בחוץ זה מקבל צורה פיזית— בן הזה, איך הוא מסביר דברים, מרצה עם הפרצוף הזה שלו— כן בחוץ זה מקבל צורה פיזית, אבל אם אין לך כסף מה זה כבר מזיז? כלום, שני מטר, הבית, המשפחה, אם אתה עשיר זה משהו אחר— יוצא שהזין שלו מזיז כוחות, עולם שלם, אולי אפילו יוצא שאני מחזיקה בשרביט שמזיז עולמות, כי הוא רוצה אותי— עלוב— יש פה איזה ריח, זה השטיח— חושב שקנה אותי— אסור, אסור שאודי יידע, אסור אסור, הוא יתעב אותי— זה יהיה נורא— נורא שהוא לא יודע, יש לו נשמה של חרגול לאודי, תמיד הוא נראה לי כמו חרגול שמתייבש בשמש— איך אני חושבת עליו, אומלל, נולד לתוך בִּצה מזהב, הפאר הזה— משרתים עריצוּת, ובפנים מעוּות לו בתוך הבית, רקוב, והוא לא יודע בכלל— שקר נורא שיקרתי, שיקרתי שקר נורא, חטא, זה חטא, ערן היה אומר שזה חטא, תמיד הוא ליגלג עליי על החטאים שלי, כאילו שהוא טהור— היה טהור— אודי צודק, ערן סנוב— היה, היה סנוב, שוב פעם השופט— בסדר, היה, היה היה— הבנתי, הוא היה ואיננו— למה הוא לא חוזר— כי לא חוזרים משם, לא חוזרים משם, זה מקום כזה, לא חוזרים משם— קורע הכאב כשזה בא, אבל זה עובר קצת, החומר מתחיל להשפיע— אימא, אף אחד לא מבין, אני לא אוכל אף פעם לוותר— השטיח הזה נראה כבר כמו אדמה, למה הוא לא עושה שואב אבק?"

השטיח עשוי גוונים ירקרקים ואדמדמים, ארוגים זה בזה, והאור האפור שבא מן החלון מושך עליו רדיד סגול. היא מביטה בשטיח מבין ריסיה השמוטים, ועפעפיה כבדים והיא אינה יכולה לפקוח אותם לרווחה. גם לעצום אותם לגמרי אינה יכולה, הם ניתקים מיד בהיפגשם. "אימא של רינה דווקא נורא נחמדה, רכּוּת, קראה לה רינה שזה אומר שהיו לה מחשבות נעימות כשהביאה אותה, היום אין שמות כאלה— אימא של אודי גועלית, הקטע האליטיסטי, אבא שלו כמו שהוא, איך שהוא זז והכל, זה בגלל הכסף, בגלל זה הוא חושב שהוא קנה אותי— עושר זה כל-כך עוצמתי, כמו בית, כסף זה כמו בית, אולי, זה קשור— פסיכולוגיה בגרוש— בן אומר הדחקות, בולשיט הדחקות, אז במסיבה הם היו נחמדים, הרגשה משפחתית, זה רגש נעים, וזה השפיע עליי, רציתי הכל, לבלוע— רינה— שאני כולם נחמדים אצלי בגלל שאני משווה— בגילֵך כבר היית צריכה— בגילֵך את ממשיכה— בסדר אני ממשיכה, לא כסף שלי, לא אחריות שלי, החלטה שלו, אני רק צריכה לספר לאודי וזהו, הכל ייגמר— נפילה, טעות, זה גורל לצאת ככה לעולם— מה שנדפק נדפק, לא בחרתי כלום, זה קרה, זה קרה מעצמו, ערן תמיד אמר שכולם מדברים אבל לא מבינים איזה השפעה יש לבּפנים שנוצר בילדות, הקונסטיטוציה, ככה הוא אמר, זה עושה מוטציות בנשמה שיוצאות בגוף בצורה פיסית— מעניין שדווקא הוא האמין בזה ובסוף מה קרה— אבל אבא של אודי לא מודע לעצמו בכלל, כי הכסף נותן אפשרויות שאי-אפשר בכלל לדמיין— הוא לא צריך דין-וחשבון, הוא חי כמו קיסר, הכל מגיע על מגש, מלא משרתים, זה עבדות, פשוט לא להאמין מה שכסף כזה ענק עושה— והיא באה הם באים, בגילך, מתחילים להתקרצץ— בגילך היית צריכה— למה הייתי צריכה? מי אומר? מה צריך מי צריך? בטוחים, מאיפה בא להם הביטחון— טוב אימא הכאב אני מרגישה את זה נורא, מה שבן אמר כאב נפשי גופני— זה עבר קצת, בגלל זה החומר הוא שלי, הם לא מבינים הם לא תופסים, ערן אף פעם לא הבין, ואם הוא היה לא הייתי צריכה כל-כך הייתי מוותרת, וגם לא הייתי הולכת עם אבא של אודי— איכס להגיד את זה, זה מגעיל אותי מגעיל, זה חרטה, יום כיפור— הכסף זין, זה לא היה עושה לי כלום אם ערן היה, לא הייתי צריכה בכלל עם ערן— אולי כן, לא יודעת, אף פעם לא הסתדר איתו, תמיד בסוף נשארתי לבד, ערן הרוס מבפנים, היה, היה הרוס, שוב פעם— היה ואיננו היה ואיננו— בסוף הכל היה הרוס אצלו בפנים, הֶרֶס, לא כמו המתוק הזה שהיה לו בהתחלה, הכל הסתבך אחר-כך— אלוהים קמצן— איך רציתי שהמתוק הזה ימשיך, ומה שבן אומר מה זה עוזר— הוא נחמד אבל כלום, איש סתם איש, מה איכפת לו, יש לו הכל, הכל יש לו— זה כמו אבא מהסרטים בסדרות אמריקאיות, שרואים חיים דשנים כאלה בלי סכנה, תמונות זהובות— שיחים בשמש בערבה— צהובים, בקיץ הם נראים כמו חיטה שרופה— אבל אין כזה בחיים, ומה זה בכלל אבא—- ערן היה גם כמו אח וגם קצת אבא— בצרפת ברכבת בלילה— בבוקר— ערן— איך הוא הוציא את הראש מהחלון, צורח, מתפרע, מסביב ים של שדות, חיטה צהובה, ענקיים, לא נגמר בגודל של כל הארץ— בכינרת הכי כיף שהיינו קופצים, מעיף אותי צולל, תופס אותי מחזיק אותי בגוף, צובט, איזה אהוב— הטיפות, המים על הפנים שלו— אני זקוקה לו— כל-כך נורא שהוא עשה ככה".

היא נאנחת. עיניה נעצמות וכמה דמעות דולפות ונושרות על לחייה והשינה, כמין אופק לבן מרגיע, מבצבצת ומציצה, כאילו באה לקראתה. חדרו של אודי: פיסות נייר-מתכת ועטיפות של ממתקים ואוכל מפורר פזורים על השטיח סביב גופו של אודי הישן. החלון המערבי פתוח לרווחה, אדוות קלות של רוח קרירה ולחה מנשבות ממנו פנימה ועננים אפורים מציצים מתוכו. מתחתיו עומד הפסנתר השחור וממולו פעור החלון המזרחי ורקיע חיוור נשקף ממנו. הפסנתר מצופה בשכבה דקה של אבק לבנבן שנראה כמו רדיד אפרפר המונח עליו לקישוט. השידה העתיקה, עליה אודי נשען, צמודה לקיר הדרומי. שתי מגֵרותיה העליונות פתוחות, ובגדים מקומטים ודחוסים כסמרטוטים מקפצים מתוכן. היא שוכבת על הספה העומדת מתחת לחלון המזרחי ומנסה להירדם; אבל המחשבות ממשיכות לזמזם. "אודי איש קטן, איש קטן חמוד, אבל למה אין לו גבר כזה בפנים, לא ממש— אין גבר, זה מוזר— מה זה גבר? איש זה לא גבר? כאילו יש הפרדה, הבדל, או שאני עושה בילבול— אני כל-כך עייפה— זה מוזר שהיא לא באה, אני רוצה להירגע ובסוף היא בורחת והכל דוהר כמו רכבת, אבל מצד שני נהיה שקט, זה מה שרציתי שקט, אבל אם הוא היה בא עם השינה זה יותר מושלם, הגוף כמו אלף טון— כוח-המשיכה— אינשטיין, מה הוא הסביר אז על החוף, זה היה מושלם, על החצץ, שוכבים, החוֹפים בכנרת לא כמו בים, למה בעצם, למה אין חלוקים כאלה בים התיכון, חלוקים— ניתוח ויכוח, אבנים קטנות חלקות, והירח היה מלא— כשהוא שכב לידי הרגשתי את החום-גוף שלו, לא ידעתי, טוב הייתי אז עוד תמימה עדיין תמימה, אלוהים כמה זמן עבר— עשר שנים, יותר יותר, יכול להיות? כן, אני רואה— את רואה? עכשיו זה יחזור, אסור לחשוב— אלוהים, עוד מעט שלושים-וחמש— בגילך— שוב בגילך, אז מה בגילי? חצי הדרך לארבעים— אבל איך הוא היה מתוק, מצביע למעלה, לילה שחור למעלה כוכבים כמו נקודות— פצצות קרח, זכוכית, נוצץ, תכשיטים אף פעם לא נחשב אצלי והיא חושבת שזה קשור לגיל שאני עוד ילדה, טימטום— אז הוא אמר, את מכירה את תורת-היחסות של אינשטיין? אם יוצאים שני אנשים בחללית וטסים במהירות האור מקיפים את כדור הארץ ובסוף פה למטה כולם יהיו זקנים עם שׂער שׂיבה ואלה בחללית יתבגרו רק בשנה— אוי כן זה לא געגועים, בעצם כן געגועים, זה בלתי-אפשרי, הדבר, הרעיון, מת עולם ככה סתם שלם עצום, פלנטה התפוגגה, כאילו שלא היתה בכלל, מעולם, נעלמה— אטלנטיס טיטניק— שוכב שם למטה, יבּשת אנייה ענקית מלאה דברים, התחרבשה נהרסה נמוגה, לעולם הוא לא יהיה פה יותר— זוועה צריך להפסיק, מהר להפסיק— אבל איך— אימא— אי-אפשר להתאבל כל הזמן, היא צודקת, טוב אימא יש כל-כך הרבה דברים שאת לא יודעת".

היא פוקחת את עיניה כדי חריץ ומציצה. אודי רבוץ עדיין באותה תנוחה, עיניו עצומות ומכווצות בהבעה עגמומית והוא נראה כאילו טרוד באיזו מחשבה. ראשו מתנודד ככדור וצונח לאיטו אל כתפו ומושך אחריו את פלַג-גופו העליון. היא מתמתחת, מתעקלת בפינוק. נעימות רכה, דקה, החלה חודרת לגופה, מתפשטת ומלפפת את אבריה. מראהו הישנוני של אודי צובט את לבה. אודי, היא מנסה למלמל, אבל פתאום לא זוכרת מה רצתה לומר: על השולחן הנמוך, הסמוך אליה וממש מול עיניה, מופיע גופיף ולוכד את תשומת-לבה. היא מביטה בו מופתעת ורואה קוֹפִיפוֹן – ניצב ולוטש בה מבט. היא מתרכזת בדמותו, ולנוכח עיניה הוא מתקמט ודוהה לכתם: טיפת קפה שזלגה לשולחן ויבשה. שוב היא נאנחת ומתפרקדת על גבה. השולחן מלוכלך: צלחות מזוהמות ושיירי מזון מונחים עליו באי-סדר. שכובה על הספה על גבה, היא מציצה באחת הקעריות העומדות על השולחן ורואה שארית מרק שהקרישה, דבוקה לדופן הקערית. היא בוהה בקערית. כתם שארית המרק המשורג נראה לה כסבך של קורים. "קורים דקים קורים דקים", שבים ההרהורים לרקד, "עכביש בא יש לו צבתות, מי זאת הילדה בתמונה עם הצמה, הילדה היפה בתמונה עם הצמה". המלים מהדהדות בראשה כמנגינה והיא מבחינה בדבר-מה המונח בתוך הקערית. היא מתרכזת בו ורואה נמלה מצוירת, כתומה וגדולה. "הילדה היפה עם הצמה, הילדה היפה עם הצמה", מתנגן בראשה פזמון; "הנה באה נמלה גדולה כתוֹם תפּוזי", היא מגלגלת את המלים במוחה ומתבוננת בנמלה בסקרנות ולנגד עיניה מתחלף המראה: הנמלה המצוירת והשטוחה מתעבּה ומשמינה, קורמת חיים וזָעה לעברה. היא זוחלת במתינות לעבר פתח הקערית, פוסעת בסבלנות על הדופן ותכף תגיע לקצה. "היא תיפול, היא תיפול", היא חושבת, "היא שמנה ענקית, היא תתפרק, היא תתפורר כמו שרשרת חוליות פניניות", היא מהרהרת, ועפעפיה צונחים בלאות צמיגית, סוכרית; והיא חשה איך היא, היא עצמה,  מתרוממת ועפה בדממה, בגובה סביר, דואה ושוקעת וצוללת בריחוף, למקום שאין בו משיכה של קצה ותחתית.

קול חבטה נשמע. לקול החבטה מתלווה צליל חורקני, מנסר. היא פוקחת את עיניה כדי חריץ, מציצה בקערית והנה הנמלה איננה ואודי ישוב בחצי כריעה. "הה", היא מגחכת לעצמה, "הוא נתקע, הוכרע בזמן ההכרעה, חרבון מחריע חרבון מכריע", מחליקות מלים מול עיניה והיא פורצת בצחוק. הצחוק נשמע באוזניה כנביחה זרה ורחוקה וחרטה ממלאת את לבה. "אודי מה קרה?" היא חושבת שהיא אומרת; שכּן עדיין אינה יודעת אם אמנם היא המדברת ואם  קולה נשמע. אמנם היא חשה את שפתיה ופניה, אך כמסכה דוממת ורדומה. כשהיא רוצה לדבר, כשהיא משווה לעצמה דיבור, עולה בה מבוכה שמא רק נדמה לה שפּיה נע ושפתיה דוברות, אולם לאמיתו של דבר קולה כלוא בחלל בית החזה שלה ובכלל לא בוקע מגרונה. והנה עתה היא רואה את עיניו של אודי פעורות אליה בבעתה, ומין מחזה מתנהל לנגד עיניה: מישהו, העומד בגבו אליה, תוקע ומכניס את אגרופיו, פעם אחר פעם, חזק לתוך גופו של אודי: אחת ועוד אחת, ולא מפסיק; ומשהו מבזיק בין ידיו והוא דוחף את הברק הזה פנימה, לתוך הגוף של אודי. המחזה הזה מתנהל מול עיניה כמין רכבת אורות שנעה בכבדות: התמונות גדושות פרטים ואפלוליות וכאילו עשויות מנקודות, כמו בציור של סֵרה או כמו בצילום מאד מגורען; והיא חשה עד כמה קשה לה להבין – שהיא אינה יכולה לאסוף את רסיסי התמונה לכדי מובן אחיד; ובינתיים התמונות נמרחות ונעות בקפדנות, כמו סרט מצויר שנדמה כאילו הוא  מציאות: היא רואה את עיניו של אודי קופאות לשבריר שנייה, ראשו נשמט, ושוב מופיע אותו גב מטושטש ופניו של אודי נעלמות; איש-הגב זז ומסתיר את אודי מעיניה. "העיניים שלו— מה זה, מה זה?" היא מנסה להבין ועיניה נעצמות בעילפון ענוג. "תמיד יש לו רעיונות כאלה", שבות קרונות המחשבות לנוע, "המשחקים האלה, כאילו מלחמה— אז שעשינו כאילו קונג-פו, זה היה מצחיק, עם הסרטים על הראש שגם הבחור הזה היה, איך קוראים לו, שאודי אמר שהוא יבוא— לא זוכרת, הלכנו לסרט הזה ביחד, איך קראו לסרט— למה נזכרתי בזה, אה, כי אני מרגישה מוזר— אודי הציג אותי, תכירי— והסרט, לא נזכרת, הפנים שלו, הבחור הזה, היו משונים— הכל מוזר אצלך תמיד את אומרת מוזר כשאת לא מבינה משהו—רינה– תמיד היא עוקצת אותי כשאני נבוכה— איך הוא פותח את העיניים, כמו קבּוּקי, איזה דבר, אודי מה קורה?" היא מציצה באודי ורוצה לשאול אותו מה קורה ותוהה אם שפתיה זזות עתה, אם קולה בוקע, סוף-סוף; הפעם נדמה לה שאולי היא מדברת באמת. אז היא מתהפכת עם פניה לקיר ומרגישה את גופה צפוד ומעוך ומתכרבלת בתנוחת עובּר האהובה עליה ושוב נשמע קול: גם הוא מתפרץ פנימה, לתודעתה, בעוצמה, ושוב מתלווה לו הצליל החורק המנסר, ולאחריו שוב דופקים ומחרחרים צלילי חבטה. "הדלת הדפוקה הזאת", היא חושבת, "אף פעם היא לא נסגרת עד הסוף, צריך לתקן אותה— הוא לא עושה כלום, כי יש לו אנשים שעושים את זה בשבילו— כל מה שהוא צריך לעשות זה להגיד תבוא תתקן, אבל הוא מתעצל להגיד, לקרוא לאיש שיתקן, בגלל שלא איכפת לו, כי הוא לא מרגיש באמת חייב, כי הוא לא מרגיש שייך לבית, כי הוא כאילו בעצם שייך לכל העולם, כי יש לו כל-כך הרבה כסף שהוא יכול לישון איפה שהוא רוצה, הוא קונה, הוא יכול לקנות מתי שבא לו, איפה שבא לו, יש לו בית בכל מקום, זה בגלל שהוא נולד ככה עם טונות של כסף, בתוך ההזנחה העשירה הזאת, עם אבא מניאק, אז מיליון אנשים אחרים עושים בשבילו דברים שעושים לבד, זה לא כמו אימא שעשתה בשבילי, זה איזה איש ואחר-כך עוד איש, וכל פעם מישהו אחר והם מתחלפים"; היא מציצה ובוהה בעיניים  עצומות-למחצה בקיר שמולה וצעקה נשמעת: מה אתה עושה! מטומטם! "מה זה צועק, מישהו צועק", היא מדמדמת, "איזה קול, הקול הזה— יו הגוף שלי כמו מאה טון— עוד מעט הראש יסתדר— אני רק צריכה טיפה לישון, טיפ טיפה לישון, ליישר את הראש, אלוהים למה אני לא מצליחה לישון, אני חייבת קצת שינה קצת שינה מתוקה— נשיקה— על העיניים— לילה טוב— נומי נומי, אבא הלך למלחמה—  לעבודה, לעבודה— להביא לך מתנה— זה עושה לי עצוב— השיר עושה לך עצוב? השיר הזה עושה עצוב אימא— אימא אני רוצה נשיקה— בושם, חמציצים— אימא שבי לידי— אימא תראי, שמפו קצף ריח אקליפטוס, זה ריח חי— אימא, ערן אמר שהוא אוהב אותי, הוא כזה מתוק, הוא שלי שלי— אוי ערני בבקשה— בבקשה— לא רציתי— זה היה כמו היפנוט— באמת— כמו היפנוזה— אתה חייב להאמין—  זה רץ, זה קרה, זה קרה מעצמו, מעצמו, הוא טרף אותי, כאילו, אבל על באמת— אני לא מניאקית, אתה יודע שלא— אבא של אודי מניאק, באמת מניאק, על אמת, אתה לא יודע איזה רשע הוא— הוא טרף אותי— אל תצחק, בבקשה, אל תצחק עליי— אל תלעג לי, אל תשנא אותי, הוא באמת טרף אותי, באמת— אל תחשוב עליי ככה, אל תזלזל בי, אל תשנא אותי— בבקשה, בבקשה"; גל מתחנן, בולע ומתגבה, כמו בניין אדיר רב-קומות, מלאות תחנונים עזים, שוטף ומציף את לבה, את גרונה: וגופה מתעוות מעוצמת התחינה המבעבעת בה והיא מתנערת לכדי חצי-ערוּת. דימדום החושים המלפף את מוחה נפרם וכמו דולף ממנה בקילוח איטי, והיא נזכרת, בעודה מתייפחת לעצמה בבלי דעת, שהתחננה והתפללה אל ערן; שיסלח לה. והיא רוצה לצעוק: ערן, אהוב, בוא, בוא בבקשה, עכשיו, תגיד שהכל בסדר! שאתה כאן, שאתה עדיין אוהב! אותי! אותי! בזעקות, בצעקות היא רוצה להגיד לו; מרוֹת, מחרישות אוזניים. והנה היא שומעת את קולה:  לוחש, כמו פועה, מלחש את מחשבותיה; היא ממש שומעת את זרם קולה רוחש, כמו מעצמו הוא דובר, לעצמו. הנה עתה-זה  הִמהמה  ערן, מתוק שלי, בבקשה. כן, היא אמרה. היא שמעה. היא כמעט בטוחה; אבל  לא איכפת לה כבר אם אמנם היא מדברת או רק מדמיינת את עצמה מדברת; אם לעזאזל קולה בוקע, או רק עושה את עצמו, כאילו שהוא מבקע את הדממה הזאת שנכפתה עליה ועושה כאילו שהוא בוקע מתוך גרונה. אולי הוא פשוט דואה מתוך לִבה החוצה בדרך חופשית? הוא כאן, הוא כאן, היא חושבת, הוא בטוח כאן.

ושוב בא ונוחת קול חבטה באוזניה: קול עמום שנשמע כמו מכָּה, שעתה-זה ניחתה, או כמו משהו רך שנפל. הקול מתפצח באוזניה כצליל ביצה גדולה שנמעכת, כאגרוף החובט בכרית. ולאחר-מכן נשמע עוד קול מכָּה, ואחריו באה עוד אחת. ואחריה עוד אחת. מכות, מכות שנוחתות בתקיפות. היא הקשיבה בריכוז. כן, אלו מכות, הצליל ברור. אז היא התהפכה בחזרה ופניה אל החדר, וזה נפער אליה באחת: האור הקולח שבא מן החלון, כסילון קמח זוהר ומתפורר, סינוור את עיניה. ובתוך הלובן הבוהק ראתה: עיניים מביטות בה, נצמדות אל פניה בהפתעה; בהבזק של שנייה ובמבע חמור. עפעפיה צנחו. "איזה עיניים"  עלה בדעתה, "כל-כך יפות". מי זאת? נשמע קול קורא, קול חדש, אבל הקול הגיח מאותה אופּרה; היא הבחינה שהוא שייך לאותו מופע, אך גם, שזו הופעתו הראשונה; ונשמעה נפילה של דבר-מה על הרצפה. בוא בוא! האיץ הקול שצעק מטומטם; הנה, אותו היא כבר מכירה. היא פקחה את עיניה לרווחה והביטה נכחה: תנועה מתנהלת מול עיניה, מישהו מול מישהו. התבהרות: אנשים בחדר. ודאות: זרים בחדר, אנשים שהיא אינה מכירה. איפה אודי? עלתה בה שאלה; ומעצמה צנחה להכרתה ההבנה כי ממש לידה גואה איזו מלחמה; וכי האנשים האלה, הזרים, הם שעושים אותה. אודי?  קראה, ושמה לב שפלג-גופה העליון מנתר כמו בכוח עצמאי ומזדקף, וכי היא ישובה. עווית טילטלה את גופה וזרועותיה עפו להן ועטפו את גווה בחוזקה. העיניים היפות שוב הביטו בה, מצטמצמות וצופות בה בדריכות – היא רואה את הריסים הארוכים השחורים. מיד אחר-כך ראתה זרוע שתופסת את איש-הגב ואוחזת בו, מונעת ממנו מלהמשיך ולהכניס לאודי מכות. התחוור לה כי הזרוע הזאת שייכת לאיש-העיניים. ואז נשמעה עוד נפילה, נפילת גוף כבד. היא הפנתה את מבטה לראות מה זה שנפל, וראתה את איש-הגב ואת איש-העיניים רצים במהירות החוצה. קול חורקני נשמע מנסר; אכן זהו קולה של הדלת, שנותרה פתוחה כדי חריץ והתנדנדה על צירה. אודי! קראה וידעה שקולה נשמע. ידעה בוודאות. מבטה נפל מטה והיא ראתה את אודי שוכב על הרצפה שותת דם. עווית קשה היכתה בגופה: לא היה זה חלום. לא היה זה חלום כשאיש-הגב הכניס לאודי ברק לתוך הגוף: הוא הכניס סכין. מראה העיניים שהביטו בה. זה איש-הגב עשה לאודי. הם עשו את זה, איש-הגב ואיש-העיניים. גופה המנומנם היה עצל ולא יכול לתפוס את פשר האירועים והיא חשה את עצמה נרפית והוזה – הנעימות עדיין רובצת ומפכה בוורידים, אבל בהלה ואימה פולשים בכוח ונדחסים ומתסיסים. בחילה עזה עלתה בה. היא אחזה בבטנה. מה זה היה פה, מה קרה? הפחד להרים את הראש, הפחד לראות את אודי מוטל שותת דם על הרצפה. התייפחות צרודה, מרוסקת, פרצה מגרונה; היא שמעה את קולה משתנק במעין נחירות, שיהוקים ונעירות. ובינתיים צלילים עמומים עולים מחדר-המדרגות. הדיבורים נשמעו באוזניה כפיכפוך מים כבדים והם נמוגו לאט. היא שמעה אחד מהם אומר: עזוֹב אני אטפל בה. והקול שצעק מטומטם פקד: אתה חוזר למקום שלך וננעל שם כמו חולדה ואתה לא מטפל באף אחד. אחר-כך שקעו הדיבורים והתנדפו. היא זקפה את ראשה והביטה באודי המוטל על הרצפה. שלולית דם עיטרה אותו. האור שבא מן החלון נוֹרה וקלח בדממה. היא שלחה כף רגל לרצפה הקרה, הידקה את השמיכה אל גופה. כמה זמן זה נמשך, כמה זמן עבר? הרעד ששכך, זה שרצתה לגרש מגופה, התעורר בחיוּת באבריה הרדומים;  ובכל זאת משהו מקהה זרַם כבר בוורידים. והוא הכביד על תנועות גופה והיא נעה כמו בריקוד מעוקם. אימא, היא בוכה, אין זמן, אין זמן; ורטטה כפתיל מסורבל ומגושם. היא מיהרה אל הטלפון וחייגה את המספר; שמעה את עצמה מגמגמת, מנסָה להסביר מה אירע. בצדו השני של הקו לא הבינו את מילמוליה השבורים, אז היא צעקה: אמבולנס מהר! מהר! דם!

.

.

* הסיפור התפרסם  בגיליון האחרון של "קשת החדשה" מספר 23

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שא"מ  On 20/05/2012 at 6:08

    סיפור מרתק איה, שדווקא הבלבול והכאוס שבו מצליחים לבנות את הקורים שבו ולתפור את הדם. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: