סיפורים ממלחמת המפרץ: תאונה

דפי עומדת בפתח המסדרון הקטן עם פניה לכיוון הסלון ומצמידה לאוזנה שפופרת טלפון. הטלפון עצמו קבוע במקומו ומחובר לקיר הסלון כמו טלפון ציבורי; החוט המסולסל שיוצא משפופרת הטלפון מאוד מתוח.  אין איש בדירה כעת והסלון, הפונה מזרחה, כחלחל ובהיר בשעת צהריים מוקדמת זו. מהחלון הגדול, המחופה זגוגיות, נשקף נוף ירושלמי. דפי אומרת לשפופרת: מה.

את שומעת?? נשמע קולו של אלון צורח מעבר לקו.

אני שומעת, למה אתה צועק?

נהמה – רעש מכוניות נוסעות, צפירות ורוח שורקת – נשמעת בקו; כאילו מתרחשת בצדו השני מהומת אלוהים.

אלון צורח: מה? רגע שנייה!

הוא מדבר עם מישהו שלידו בקול רם ובמהירות ושניהם נשמעים עצבניים. ואז הוא שוב צורח לשפופרת בעוצמה: דקה! שנייה! אל תנתקי!

איפה אתה? מה זה הרעש הזה? קוראת דפי.

אלון לא עונה; וכעבור דקה הוא חוזר אליה בצעקות ובפרץ צחוק מתגלגל: את שומעת? נפלנו לתוך תעלה!

דפי שותקת. פניה נחתמות בהלם.

אלון – את שומעת? נפלנו עם המכונית לתוך תעלה! את קולטת?!

הוא מדבר בטון מבודח, כאילו שהוא מספר בדיחה, ומתפקע מצחוק.

דפי מחייכת בעל כורחה. משהו בדרך שבה הכריז את הבשורה, בנימת דיבורו האינטנסיבית, נשמע מצחיק. אבל היא מרצינה מיד וקוראת בזעזוע: אתם בסדר??

אלון לא מצליח להשתלט על פרץ צחוקו ההיסטרי:  אלוהים! איזה קטעים זה היה, כמו סרט!

הוא מייבב מרוב צחוק.

דפי קוראת בקול: אלון אתה בסדר?!

אלון צועק: שנייה!

ושוב הוא נשמע מדבר אל אותו אחד שלידו: לאן לפנות? ימינה?  הוא אומר וחוזר לדפי: את שומעת? אייל ניסה להתחיל איתי בלילה, אבל לא בא לי עליו. את זוכרת אותו? הבחור הזה שפגשנו אז במסיבה הדפוקה הזאת של אמיר. שנייה —

שוב נשמעים רעשים לא ברורים בקו.

דפי קוראת:  אלון?

היא מביטה סביב בחוסר אונים ומסתובבת בחזרה עם פניה לסלון. עידו מגיע ומשתרע על מזרן המונח על הארץ מול הטלביזיה. ליד המזרן, על הרצפה, מונחות שתי קופסאות של מסכות גז. דפי ממתינה, אבל אלון לא נשמע. היא ממלמלת לעצמה: נעלם —

עידו קורא – אימא

הוא מתעסק עם השעון הצבעוני שעל פרק ידו.

דפי – מה

עידו – אני חושב שהשעון שלי התקלקל

דפי –  יופי

אלון נשמע צורח: דפי, איפה את יא שרמוטה!

דפי – אויש. לאימא שלך תקרא שרמוטה, דביל!

אלון צוחק: תירגעי, יא מפגרת!

דפי – אני רגועה, יא אימבציל!

אלון – את שומעת?

דפי – אני כל הזמן שומעת! זתומרת מנסה לשמוע. לאן אתה נעלם כל דקה?

אלון – יש פה בלגן. בקיצור הטמבל הזה ניסה להתחיל איתי בלילה. אבל לא בא לי עליו

דפי – מה זתומרת נפלתם לתוך תעלה! איזה תעלה? ומה זה הרעשים האלה?

אלון – מכוניות, אני נוהג. יש לי מכונית!

הוא שואג מבודח וצוחק בנעירות ניצחון.

דפי חוזרת בעצבנות על שאלתה:  מזתומרת נפלתם לתוך תעלה?!

אלון – תעלה! תעלה! התעלות האלה בצד הדרך? נפלנו עם המכונית

הוא קורא ודיבורו נבלע בהתקף צחוק היסטרי; והוא משתנק בהיסטריית צחוקים שאינו יכול לעצור.

דפי קוראת בבהלה: הייתה לך תאונה?!

כן!  עונה אלון חנוק מצחוק.

דפי –  ברצינות?

אלון מנסה לשלוט בצחוקו: כן, כן!  נפלנו. אבל זה שום דבר, אין לך מה לדאוג. עכשיו הכל בסדר.

דפי  – ומאיפה יש לך מכונית? אתה נשמע מסטול לגמרי —

אלון – שטויות, אני בסדר גמור. אז מה את אומרת? שאני אשכב איתו?

דפי – עם מי! לא הבנתי את הקטע עם התעלה —

אלון – עם המכונית! בדרך מאילת, התהפכנו לתוך תעלה! אז לצאת איתו או לא!

דפי – התהפכתם לתוך תעלה?! אתה רציני?!

עידו – אימא, מישהו בדלת

דפי פונה לעידו בעצבנות:  שנייה עידו. ואז חוזרת לאלון: מה זתומרת התהפכתם?? הייתה לך תאונה?!

אלון  – כן אוף! כמה פעמים אני צריך להסביר לך! נפלנו לתעלה! במזל לא קרה כלום. היית מאמינה?

הוא מצחקק בגיל ובמהרה הצחקוק הופך שוב לצחוק פרוע שזור בנחירות רמות. דפי מקשיבה בסבר פנים רציני ולא מחייכת.

אלון מנסה לשלוט בצחוקו: המכונית הייתה הפוכה לגמרי, עם התקרה למטה!

הוא קורא ונשמע כמעט בוכה מרוב עליצות משתוללת. פולט נחירה שהופכת לגל צחוק מתפוצץ וממשיך: ואנחנו בפנים, את קולטת? כמו מומיות, הפוכות, היית צריכה לראות את זה, בקושי יצאתי החוצה —

הוא מתפקע לגמרי על סף הבכי וממשיך: אחר כך יצאנו והמכונית הייתה הפוכה עם הגלגלים למעלה, זה נראה כמו מערכון אלוהים, הוא משתנק.

דפי נראית מעט חיוורת: אלוהים. אתה בסדר?

אלון – אני צריך לגמור, משטרה באופק. נדבר אחר כך.

עידו צורח – אימא! מישהו בדלת!

דפי ממלמלת לשפופרת ביי.

עידו בצרחות עזות: אימא!! מישהו מצלצל בדלת!!

דפי –  אז למה אתה לא פותח!

היא מניחה את השפופרת, ניגשת לדלת ופותחת אותה. בפתח עומדת חדווה, כבת שישים ומשהו, שערה מאפיר וקצרצר והיא רזה ומלאת אנרגיה. פניה כעוסים וברגע שדפי פותחת את הדלת היא שועטת מיד פנימה.

חדווה – כמה זמן צריך לחכות עד שאתם פותחים את הדלת? אני עומדת בחוץ כבר רבע שעה!

דפי – רבע שעה? הגזמת דודה חדווה —

חדווה פוסעת נמרצות ומכריזה בדרכה אל המטבח: יש לי פה דברי חלב. איפה אימא.

דפי – היא הלכה לטפל בג'ינג'ית. יש לה ניתוח

קולה של חדווה נשמע מהמטבח: תראי איך היא מתרוצצת בשביל כלבה. ניתוח! באמצע המלחמה!

עידו מביט בדפי והיא בו והם שותקים. דפי נטועה במקומה מהורהרת ולבסוף אומרת כמו לעצמה: היא מאוד אוהבת אותה. ג'ינג'ית אצל אימא שלי כבר שנים.

חדווה יוצאת מהמטבח, נעמדת, כפות ידיה על מותניה. היא סוקרת את הסלון שלפניה במבט חמור וקפדני ומפטירה בפקפוק: כן, נו טוב.

אחר כך היא מרימה את מבטה אל דפי ואומרת: צריך לעשות שואב אבק בחדר האטום.

.

.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אקטואליה  On 28/03/2012 at 17:34

    במלחמת המפרץ לא היו פלאפונים

    • איה  On 28/03/2012 at 22:55

      היו.

      חברת פלאפון היתה קייימת כבר כמה שנים. מאז 86 או 87

      בהתחלה היו הדגמים הענקיים האלה. אחר כך הגיעו דגמים הרבה יותר קומפקטיים. הדגם היותר נפוץ היה של מוטורלה ונראה כמו זה בלינק
      http://esmobil.cz/motorola/motorola-microtac-9800x

      אבל אלון מדבר עם המכשיר של הידיד שלו, בעל המכונית, והדגם שלו נראה ככה בערך, לא בדיוק כזה אבל דומה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: