סיפורים ממלחמת המפרץ: אחרי רבע שעה מתים

ראיתי אותו עוד פעם, היא אמרה, הוא ישב עם כל הגנרלים שלו, הוא בעצמו גם היה לבוש במדים, עם מיליון דרגות וסמלים ועיטורים, והם דיברו כמו בריונים בשכונה, כאילו שהם יושבים על הגדר ויורקים קליפות של גרעינים, זה היה ממש מפחיד, סוריאליסטי לגמרי, הוא דיבר כמו מאפיונר, הוא אמר שאם ארצות-הברית תתקיף אז הוא ישלח לכאן טילים, הוא אמר את זה בטון כזה, בדיבור כזה, שזה בטוח! ב-טו-ח שהוא יעיף לכאן טילים. הוא התפאר והתרברב כמו בריון. ואיים וצחק וכל הגנרלים שלו צחקו אחריו כמו דבילים. אתה ממש רואה שאין פה שום שיקול של אחריות, למדינה לאנשים, מה שחשוב זה רק מי הכי חזק, להראות את הכוח, לנצח, הוא רוצה להוכיח, אתה מבין? זה ממש טרוף. הוא יעשה בדיוק מה שהוא אומר, אני אומרת לך. הוא לא אחד שרק מדבר, הוא מתכוון לזה, זה מפחיד, זה מפחיד כל כך אלוהים. הולכת להיות מלחמה, והטילים ייפלו ישר לכאן, ישר. עשיתי חישוב, אמרתי גם לאבאשלי. אם אתה מסתכל בקו אווירי, מהקריה בתל-אביב, בקו ישר מזרחה, זה הולך מקפלן וממשיך על כביש השלום וזה מגיע לרמת גן ועלינו, ממש עלינו. וזה מה שיקרה. כי אם תהיה סטייה, זה לא יהיה ימינה או שמאלה, רוב הסיכויים שזה פשוט ייפול יותר אחורה, כאילו, אתה מבין? שהטיל לא יצליח להגיע לתל-אביב ואז הוא ייפול עלינו. וזה מה שיקרה. כי אנחנו בקו אווירי עם הקריה, אתה קולט?

שוב נתקעתי מול הטלוויזיה בערבית, היא אמרה. שוב מצאה עצמה צופה שעות בשידורי ערוץ 1 בערבית. במהדורת החדשות צפתה בריכוז, מנתחת את תנועות גופו וטון דיבורו של סאדאם חוסיין, חושבת על המשמעויות המוזרות של מה שנקרא "מדיניות חוץ" בהקשרים החדשים הללו. לאחר שמסתיימת מהדורת החדשות היא נותרת מכורבלת מול הטלוויזיה וממשיכה לבהות עד שעות הערב המוקדמות בשידורים בערבית. אלה שעות רפויות, כאילו אינסופיות, שבהן הבית שקט. עידו יוצא לחברים או לחוגים או לכדורגל. השידורים שלהם נורא נעימים ומרגיעים, היא אמרה.

יכולתי לראות אותה, שמעתי את ההתנשמויות הקטנות שלה בזמן שדיברה בקצב מסחרר, כמו על טוּרים, כאילו שבלעה משהו. ידעתי שהיא אוחזת ביד אחת את הטלפון וביד השנייה את השפופרת וכך מסתובבת הלוך ושוב, מדברת במהירות. ואז שוב היא שאלה: אתה בטוח שלא תוכל להגיע? אתה בטוח? שתקתי לרגע ואמרתי שאני בטוח, שאין סיכוי ואין מצב שבו אוכל להגיע לפני סוף מרץ. היא שתקה. אני נוטש אותה בדיוק ברגעים שבהם היא הכי זקוקה לי. אני אפצה אותה. אבל כרגע אני לא יכול לעשות דבר בנוגע לזה. אני לא אוכל להגיע בקרוב מתוקה שלי, אמרתי, את יכולה לבוא אליי, את יודעת כמה אשמח, אמרתי. אבל היא שתקה. כבר דנו בזה, היא לא תבוא לניו-יורק, היא לא מוכנה שעידו יפסיד ימי לימוד ויחזור לבית-הספר באמצע השנה, אין בכלל על מה לדבר.

אתמול בערב היא עברה ערב טראומטי ועדיין היא מנסה להתאושש ממנו. היא ועידו הלכו לאסוף את מסכות הגז. בכניסה לבית הספר, על הקיר הפונה למסדרון, היה תלוי בריסטול לבן גדול ועליו כתוב בטוש אדום ובכתב-יד: חלוקת מסכות בכיתות ח' 2 ו-ח' 3, הדרכה בכיתות ד' 2 ו-ד' 1.

ב-ח' 2 עמדו שני חיילים מאחורי שולחן המורה וחילקו מסכות. אלו היו ארוזות בקופסאות קרטון חומות ולכל אחת חוברה רצועת פלסטיק שחורה. דפי אמרה שהקופסאות נראות דביליות לגמרי, כמו תיקים דביליים לגמרי, וכולם תולים אותם על הכתף. דפי נראתה אומללה מאוד. אני יודע מפני שאני מכיר את מצבי הרוח שלה ויודע כיצד הרגישה. לו יכולתי להיות לצידה באותם רגעים, הייתי מחבק אותה ולוחש לה משהו מצחיק באוזן, שהיה מנחם אותה מעט. הייתי מנסה להוסיף עוד ממד למציאות, פותח עוד זווית. מסיט את המיקוד מן המסכות ומהמלחמה, שהיא הייתה בטוחה לחלוטין כי היא עתידה להתרחש; והיא אכן צדקה, לצערי. הייתי מנסה לפתוח מעט את התמונה, להראות לה שלצד המסכות וסאדאם חוסיין קיימים ומתרחשים עוד דברים. הייתי אומר לה: שה-כל יהיה בסדר. אך נבצר ממני.

אותו ערב, של חלוקת המסכות, הפך לאירוע טראומטי מפני שהיה עליהם לשמוע איזו הרצאה. כך התברר. לאחר שדפי אספה את המסכות, הפנו אותה החיילים לאחת הכיתות והסבירו שיש לקבל הדרכה מן החיילים. דפי אמרה שהיא לא כל כך מבינה בשביל מה צריך הדרכות, אבל החיילים אמרו שזה חשוב.

עידו ודפי נכנסו ל-ד' 2. כשלושה עשר איש ישבו בחצי גורן בכיתה. דממה שררה בחדר שהיה מואר באור ניאון לבן וחריף. חלונות הזכוכית החשופים נראו שחורים. השמש כבר שקעה, אך האוויר היה עדיין חם ולח מאוד. שתי חיילות וחייל עמדו בפינת הכיתה, ליד הלוח הירוק, והסתודדו ביניהם. דפי אמרה לעידו שיחכה לה בחוץ. אבל הוא התעקש ואמר שהוא רוצה לשמוע. אחת החיילות ניגשה לסגור את הדלת ואילו השנייה נעמדה מול חמישה עשר אזרחים דוממים שהביטו בה בשתיקה.

היא פתחה ואמרה: כמו שאתם יודעים, אנחנו נמצאים בתקופה של איומים, והאולטימטום של ארצות הברית על עיראק עומד להיגמר. סאדאם חוסיין מאיים להפעיל נשק לא קונבנציונאלי ובגלל זה החליטו לחלק מסכות אב"כ. מה זה אב"כ, מישהו יודע?

גבר עב בשר, כרס אדירה מונחת על ברכיו, שישב בסמוך לדפי, השיב בלקוניות: אטומי ביולוגי כימי.

נכון מאוד! החמיאה החיילת.

דפי התבוננה בו. פניו הגדולים, שהיו פרושים על ראשו הרחב, נראו לחלוטין חסרי תנועה. הוא ישב על כיסאו ממש כמו פסל אדיר ממדים ולטש עיניים בחיילת.

או.קיי.! אמרה החיילת, אז עכשיו בואו נלמד מה ההבדל בין כימי לביולוגי. נתחיל מביולוגי. או.קיי. אז גז ביולוגי זה גז שבתוכו וירוסים או חיידקים —

דפי הרכינה את ראשה וקולה של החיילת הסתחרר באוזניה כמו מטבע זול מאלומיניום בתוך סיר חלול, כך היא תיארה לי את התחושה. כאילו שמישהו זרק מטבע גדול וזול  לראש שלי, שהוא סיר פח ריק, אתה קולט? היא אמרה בטון שנשמע כמו על סף הבכי.

עידו, יפה תואר, ישב והביט בעיניו הנבונות והמהורהרות בחיילת והקשיב לה בכובד ראש.

או.קיי., אומרת החיילת, אז עכשיו אנחנו יודעים מה ההבדל בין כימי לביולוגי. ועכשיו נדבר על סוגי הנשק.

היא סקרה את חבורת הפסלים שלפניה ואמרה, או. קיי., אז מה זה גז עצבים? גז עצבים פוגע במערכת העצבים ובגלל זה קוראים לו ככה. כשתפתחו את הקופסה תראו שבכל קופסא יש מזרק —-

דפי בחנה את עידו. למה הוא צריך את זה? היא חשבה בכעס, איפה עוד בעולם יושבים ילדים בני 13 ושומעים הרצאות על גז עצבים וגז חרדל והשד יודע מה! הרוגז עלה בה עוד יותר ותסס כשהתבוננה סביבה וראתה את הראשים המטומבלים שהקשיבו, כלומר, נראו כמקשיבים לחיילת. היא הבחינה כי מלבדה, כל השאר נראים אדישים לחלוטין לאינפורמציה המוטחת בהם. היא שמה לב שהיא ממלמלת לעצמה מידי פעם וכי פניה מגיבות לדברים הנאמרים. ואלה נעשו יותר ויותר קשים לעיכול: הנה עכשיו החיילת תיארה איך צריך להזריק את החומר שבמזרק, והיא חוזרת ומדגישה זאת עוד ועוד, בטון דידקטי ובאיטיות כאילו שהיא מרצה לאנשים מתקשים, ואת כל התסמינים היא מפרטת בפרוטרוט, ומדגישה כמה חשוב להזריק מיד את החומר אם התסמינים מופיעים. וכל הפרצופים מסביב נראים סתומים לגמרי, בוהים בשוויון נפש, כאילו הראש שלהם מלא בכלום אחד גדול. דפי אמרה שלרגע היה נדמה לה שאולי הם לא שומעים מספיק טוב, או שאולי הם לא באמת מבינים את משמעות הדברים הנאמרים. היא התבוננה בעידו: במשך כל הזמן הזה הוא הקשיב לחיילת בכובד-ראש, פניו מביעות תום לב מוחלט, ולבה התכווץ בעצב. היא הרגישה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. על ברכיו היו מונחות שתי הקופסאות. דפי נגעה בכתפו ואמרה:

עידוקי, אתה לא חייב להישאר. אתה יכול לצאת, זה לא בשבילך.

מה לא בשבילי, זה בשביל כולם, הוא אמר.

כן, אבל זה לא לילדים. אתה לא רואה שאין פה אף ילד. ילדים לא חייבים.

עידו הביט בה, הרים את גבותיו ואמר: את בטוחה?

בטח, מספיק שאני כאן. אתה רוצה לצאת?

זה משעמם, אמר עידו.

אז תחכה לי בחוץ.

עוד מעט, אמר עידו.

אין לך מה לחכות, מה כבר היא תגיד עוד מעט?

עוד מעט, אמר עידו.

עכשיו, אמרה החיילת, תזכרו! בחוץ מסתובבת כל הזמן ניידת עזרה ראשונה! היא עושה סיבובים ברחובות. מי שצריך טיפול מזעיק אותה. מיד, לא לחכות. אי אפשר לטלפן, צריך לצאת החוצה. בלי להוריד את המסכה ועם לבוש מלא שהאוויר לא יגע בעור. הטיפול צריך להגיע מיד! מי שנחשף לגז עצבים, יש לו עשר דקות עד רבע שעה אחרי הזריקה. אם לא, מתים. אם לא מקבלים טיפול אחרי הזריקה מתים כעבור רבע שעה.

הה? פלטה דפי, שמעתי טוב?

אימא! הזדעק עידו בלחש ומשך בזרועה.

דפי הביטה בהשתאות באיש אדיר הממדים שלצידה. אבל הוא לא זע ולא הגיב. מבטו היה לטוש קדימה ופניו נראו צמיגיים, כאילו שהוא עשוי משעווה. היא הביטה בכל השאר: הם כולם נראו כמו עצמים המונחים על הכיסאות ועל כתפיהם אותם ראשים כדוריים בעלי אותה הבעה אחידה אטומה.

בשביל מה הם אומרים לנו את זה? לחשה דפי בכעס. היא לא הצליחה להבין למה מפחידים אותם ככה. מה, הם רוצים להפחיד אותנו? היא לחשה ונעה בעצבנות בכיסאה, הם מטורפים? כל הזמן רוצים רק להפחיד ולהפחיד. אני לא יודעת מה זה גז עצבים וכל החרא הזה?!

עידו התפתל בכיסאו, משך בזרועה. הוא נבוך מהתנהגותה. אימא די, תפסיקי, לחש.

מה, היא רצינית? אמרה דפי ושוב סקרה את יושבי המעגל.

אבל נראה שאיש מהם לא הוטרד מהשאלות שתקפו אותה. הם ישבו כמו צלמים שתוקים והביטו בעיניים עיוורות בחיילת שהמשיכה הלאה והחלה להסביר את אפקט גז החרדל.

הם ממש מטורפים, לחשה דפי.

אימא, בבקשה! לחש עידו.

בוא נעוף מכאן, אמרה דפי.

עידו הביט בה בשאלה.

או.קיי., קראה החיילת, עכשיו נלמד איך מרכיבים את המסכה. דבר ראשון! לא לשכוח להוריד את המכסה מהפילטר!

היא הניפה את המסכה והדגימה איך היא מסירה את מכסה הפילטר. הפרצופים שמולה נותרו כשהיו. ההבעה לא השתנתה על פני השעווה היציבות שלהם. דפי אמרה שאם החיילת הייתה אומרת, או.קיי. יש לכם עוד שתי דקות לחיות, גם אז הם היו נותרים סתומים וקפואים.

היא נגעה בידו של עידו וקמה. עידו קם אחריה, אוחז בשתי הקופסאות, והם פסעו לעבר הדלת.

החיילת קראה: עוד לא גמרתי.

מה את אומרת, סיננה דפי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: