עיון במאמרו של אמנון נבות על ביקורת הספרות העברית בגיליון דחק לספרות

כותרת מאמרו של נבות היא: מאה בספרות – אחרי קץ כל הקיצים הקיץ עליו הקץ: הערות לדיון אפשרי למצבה של ביקורת הספרות העברית. המאמר התפרסם בגיליון דחק, כתב עת לספרות.

אחת השאלות המעניינות ביותר העולות לדעתי בעת הקריאה במאמרו של אמנון נבות היא שאלה עתיקה למדי, שלצורך העניין אכנה אותה שאלת המנהיג–מונהג, או במילים אחרות: עד כמה קבוצת אנשים, או אדם אחד, יכולים להשפיע על מהלך היסטורי כזה או אחר, או עד כמה הם עצמם מושפעים מן הסביבה, או שניהם גם יחד, ומה היחסיות בין שתי הפונקציות הללו. כך בערך.

עולות כמובן עוד שאלות, אחת מהן חשובה ביותר והיא האם ניתן לנתק את מצבה של ביקורת הספרות ממצבה של הספרות עצמה. נבות אמנם מתייחס למצב הספרות בארץ, אך מעצם ההתמקדות בביקורת לבדה עלול להשתמע כאילו הקשר בין שני אלה אינו תלוי והכרחי. ואכן, בפתח דבריו מציין נבות "כיום, הזה, משאנו עדים למצבה הטרמינלי של ביקורת הספרות, במקביל לקריסתן של המערכת הספרותית ושל הרפובליקה הספרותית… דומה שהגיעה השעה לדון בסיבות ובמחוללים שדרדרו את הדיון הערכי בספרות, במקביל להידרדרות הספרות עצמה". מדברים אלה ניתן להבין כי אין קשר סיבתי בין הידרדרות הביקורת להידרדרות הספרות, ולהיפך. וזו בהחלט השתמעות מעניינת ביותר. אולם בהמשך מעיר נבות כי "עדיין לא ברור מה סתר וביטל את המתח הפנימי בדיון, מהם הגורמים הפנימיים ששיתקו והשתיקו אותו.", ואחר כך מוסיף כי "ללא ספק, מצבה של ביקורת הספרות הוא לוואי למצבה של הספרות. במקום שבו הספרות מחסלת עצמה לדעת, אין מקום לביקורת אלא (לכל היותר) לביקורת הנעדר…. זו שמתווה את גבולות החלל הריק" (הדגש שלי). בהמשך מוסיף נבות עוד סיבות אפשריות, כמו רדידותו של השיח הציבורי, השיח הפוסט-מודרני שגרם לדעתו להשטחת הדיון, עקרון התקינות הפוליטית המוחל על  הדיון ועל השיח, שהצר לדבריו את גבולות השיח.  כלומר, על פי נבות הקשר שבין מצב הספרות עצמה ובין מצב הביקורת אינו סיבתי ותלוי. שהרי ברור שמצב השיח הציבורי משפיע על כל תחומי חיינו ובוודאי על הספרות עצמה ועל הדיון הספרותי עצמו. כלומר – וזו עמדה מעניינת ביותר – מדבריו של נבות עולה אפשרות, שבה, גם אם מצב הספרות בכי רע, ניתן לקיים עליה דיון שהוא עמוק מעמיק דורשני, ער ומעורר.

מאמרו של נבות ארוך מאוד ומורכב וקשה להתייחס אליו בצורה מעמיקה ושלמה במאמר באינטרנט (שאמור להיות לא-ארוך-מדי על מנת שייקרא בכלל) לכן אתמקד בשני עניינים: האחד: המקום שנבות מעניק לדן מרון בתהליך הידרדרות ביקורת הספרות, השני: הסיפור האישי אודות הרגע שבו החלה הביקורת לקרוס לדבריו.

אתחיל מהעניין השני: נבות כותב: "יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שהייתי עד לאחד מתהליכי הקריסה של ביקורת הספרות העברית". בהמשך הוא מספר שהיה עד למהלך של איבוד עשתונות וויתור למה שהוא מכנה "רוח ההמון" (המרכאות במקור אצל נבות) עם צאת ספרו של מאיר שלו 'רומן רוסי' לאור. נבות מספר שמבקרי הספרות באותם ימים לא אהבו את הספר והיו מאוחדים בדעתם כי הוא "נפל של בהמת יאור, מלאכה גסה של בדרן שהחליף פוזיציה ופוזה" וכי הספר הוא חיקוי "גס  ונחות" של הריאליזם הפנטסטי של גרסיה מארקס. לעומת זאת הקונים נהרו בהמוניהם ורכשו את הספר. התכנסו חצי תריסר מבקרים ושקלו מה לעשות. בישיבה נחלקו הדעות, חלקם טענו שביקורת קיצונית לעומתית רק תיצור אנטגוניזם ותגובת נגד היסטרית "כדרך שהיה מגיב ההמון הפלבאי בהיפודרום של רומי" ולכן יש לכתוב ביקורת מינורית בשולי האירוע, בלי להסתיר ולכחד דבר, אך בלי להיות בוטים ורגשיים מדי. דעת המיעוט שהייתה בעצם דעת יחיד, כלומר דעתו של נבות, הייתה ש'רומן רוסי' הוא מקרה מבחן "המחייב חומה בצורה של עמדה לעומתית תקיפה.". הנוכחים נזכרו בדרכו של שלו, תחילה במגזין 'מוניטין' שבו כתב בסגנון הגונזו, ודיברו על כך שהרומן אינו התפתחות של "מי שזכה לגילוי פנימי", יהיה ערכו אשר יהיה, וכי זהו למעשה רומן שהוזמן, מומן וטופל על ידי עורכים, כלומר מוצר של הוצאה לאור שהוכוון מראש, וכי מעורבותם של העורכים בטקסט הייתה כבר מן השלבים הראשונים, כלומר רומן זה הוא תשובת נגד ל'זכרון דברים' של יעקב שבתאי. בנקודה זו מאריך מעט נבות ומנתח מעט את התהליכים התרבותיים-ספרותיים באותם ימים והיחסים בין ההוצאות ומציין כי בסופו של דבר לא הוחלט על נקיטת עמדה מפורשת משמעותית באותה פגישה, כלומר דעתו דעת היחיד של נבות לא התקבלה. הוא טען כי למעשה מתקיים מאבק בין נרטיבים, ללא ספק,  בין זה של 'זכרון דברים' לבין זה של 'רומן רוסי', אך בעיני עמיתיו הרחיק לכת. "אני גרסתי שעל הספרות שנכוותה ברותחין להיזהר בצוננין, ועל כך הושב לי שאני היסטרי מדי". הדיון היה מתוח ונבות כותב: "אני זוכר שלאחר שנפרדנו הלכתי ברחוב בוגרשוב בשעת לילה מאוחרת ושיננתי לעצמי חרוזים מתוך 'מוצא אל הים'  לויזלטיר (מגבו לילה בבטון / קור של קיץ, לח וסמוי. / הוא יתעורר וילד מפה / יש לו מיטה באיזה מקום).".

לדברי נבות, כעת אפשר לראות ולהיווכח כי צדק ובמאבק הזה זכה הנרטיב של שלו, כפי שבא לידי ביטוי ב'רומן רוסי'.

שווה לקרוא את המאמר כולו כדי להבין ולחוש את העוצמה שבדברים הללו. האירוע המסוים הזה נשמע כמו סצנה מסרט, שמנבאה את הבאות, ושיש בה גם איזה מרכיב קונספירטיבי משהו, מכל הכיוונים: מצד אחד העורכים, ההוצאה לאור, שמכוונים את 'רומן רוסי' ומעצבים אותו כמוצר מכיר ומנצח. מצד שני 'ישיבת המבקרים' שמחליטה אמנם לסגת בסופו של דבר מן המאבק, אבל דנה במודעות מלאה ב/מצב הספרות/ ובסתירה הקיומית הטמונה במצב זה, מבחינתם, שבו ציבור קונים גדול נוהר וקונה ספר שבעיניהם הוא גרוע ממדרגה ראשונה.

לאחר מכן, סוקר נבות ומנתח במאמרו את התהליך שביקורת הספרות העברית עברה במהלך השנים מאז תחילת כינון העברית כשפתה של הארץ – בעוד היא עצמה מרכיב ויסוד חשוב ומרכזי בעצם כינונה של השפה כמובן – ועד היום. המודל שדרכו נבות בוחן את השינויים שהתחוללו בצורת ובאופי ביקורת הספרות בארץ הוא המודל הברנרי. ועל כך כותב נבות בפתח העיון: "ככל שחולף הזמן, אני הולך ומשתכנע שהעמדה הברנרית היא אולי היחידה האפשרית, במציאות העוטפת אותנו". ברנר היה גם סופר וגם מבקר.

נראה לי שאת תמצית הנימוקים בעד המודל הברנרי ניתן למצוא במשפט הבא שכותב נבות: "ברנר, במו הווייתו, סימל את המודל הרציף בשיאו. שכן כתיבתו הביקורתית הייתה המשך ישיר ומנוע מכל סתירות, של כתיבתו הספרותית הנעדרת ממילא הירארכיות של פשט, סוד ודרש". בהמשך כותב  נבות כי ברנר חיבר בתוכו משולש רציף שהוא: "סופר-מבקר, מבקר-חברתי." במילים אחרות, אם אפשר לומר זאת כך, הדרך שבה ברנר חי את המציאות ללא מחיצות בינו לבין המציאות ובינו לבין האנשים איתם חי, היא הדרך שבה כתב עליה בספרות והדרך שבה ביקר אותה ואת הספרות, שהיא הדרך שבה חי את החיים ואשר בה הם השתקפו.

נבות בוחן כמה ציוני דרך עיקריים במהלך ההיסטוריה של ביקורת הספרות העברית, מנתח את השינויים ומבקש להראות כיצד המודל הברנרי התפרק ובמקומו בא ונולד מודל אחר של מבקר ספרות, שעם הזמן הפך לחוקר ספרות מטעם האקדמיה, וכיצד עם התפרקות המודל הברנרי החל למעשה תהליך הסתלקותו מן הבמה של המבקר הטוב, הנכון.

הוא מתעכב אצל קורצוויל, שניסה את כוחו בכתיבה, וממשיך בדהרה אל מחוז חפצו החשוב והוא שקד, ובמיוחד דן מרון. בנקודה הזו עורך נבות ניתוח סוציולוגי היסטורי מרתק ועסיסי, באמצעותו הוא מציב את מרון, בעיקר, כזה שנושא בעיקר הנטל (אכן עם גרשון שקד, ובכל זאת) בהתפרקותה של ביקורת הספרות, מכוחה ומעמדה. הטיעונים המרכזיים בניתוח זה הם, על רגל אחת: מרון ושקד ש"המשותף לפרסונות הללו הם האדנות, השאפתנות, הדורסנות שבאופי, האינטלקט הבולט, וחוסר רגישות ליצירה ספרותית כשלעצמה"  הבינו שאין להם אב או גב בתוך הממסד האקדמי, או בפוליטיקה או בכל מערכת ציבורית שהיא ומסיבה זאת, מתוך רצונם לכבוש עמדות ומוקדי כוח באקדמיה, ובאמצעותם בציבוריות הישראלית, הם בחרו בשילוב מבקר-חוקר. ה'חוקר' הוא תואר שבמקרה זה מביא עימו כוח. לדברי נבות בחירה זו הייתה מחויבת "במציאות שבה אוזל ממילא הכוח הממגנט והמשפיע של הספרות בכל אתר ואתר, כולל באקדמיה.". הסופרים עצמם בתקופה זו על פי ניתוחו הסוציו-היסטורי של נבות נותרו מחוץ למשחק, מחוץ למעגל חלוקת המשרות, והם נאלצו להסתמך רק על התקשורת וכוח הקניה של האינטליגנציה. נבות מסב את תשומת הלב לכך שבתקופה זו נפלט מן האקדמיה נתן זך: "האדם שהכתיב יותר מכל במשך עשורים רבים את תכני וגבולות  הדיון בשירה באקדמיה". וכך, מאחר שהפונקציונרים של האקדמיה "נזקקו מאוד לפומביות המהדהדת של מרון ושקד" "הפציעה על האקדמיה הספרותית שלנו שלטון הטכנוקרטים והדמגוגים שפרש כיפת-ברזל אטומה על הספרות ועל הדיון בספרות.". ביקורת הספרות החוץ אקדמית המסורתית, השוטפת, נפגעה במיוחד, מאחר שסבלה מחוסר לגיטימציה, מפני שלא היה לה שום מוקד כוח בתוך האקדמיה, שהפכה לסמכות-על שיפוטית בתחום הספרות.  (נבות מציין שבשלב זה של הידלדלות כוחה של ביקורת הספרות המסורתית, הוא עצמו נכנס לשדה הגווע הזה מתוך כוונה לממש את המודל הברנרי של סופר-מבקר.) סופרים שלא הצליחו למצוא ולהצטייד בטרם עת במוקד כוח בתוך האקדמיה – ולדבריו של נבות "לציית לו" – שילמו מחיר יקר על כך "והוזחו לשולי השיח".

התפתח סטנדרט של נרטיב שולט בספרות, ואלו שלא צייתו לו התפוגגו ונעלמו מן העין. אותו נרטיב שולט על פי נבות, הוא האידיאולוגיה ומודל ההתייחסות שהתווה שקד: "מימזיס של מרכז מגרש ציוני, פוזיטיבי, יציב ומובן מאליו, בו לא היו לספקנות ולריבוי המשמעות של עגנון מקום". זה התפתח לנרטיב של דן מרון שהוא: "מימזיס של מרכז מגרש בורגני יציב אך חוץ-ציוני פקפקני".  לדברי נבות, סופרים כמו עוז ויהושע שכתבו על פי המודל שהעמיד מוקד (שגורס כי "למעשה תחת עולם המחוות והתודעות המואר והממושכל, שורר בעצם כאוס קיומי, ועיקר המאמץ הוא למשטר אותו באמצעות עולם מושגים לוגוצנטרי") פנו לאידיאולוגיה של שקד ואחר כך לזו של מרון, התרחקו מן המודל האקזיסטנציאלי, וכפי שכותב נבות "מגמות חילון ובורגנות "נאורה" התבססו במרחב". סופרים שלא עמדו בתו-תקן הזה, במגמה של ה'ציוני-פוזיטיבי' "נידונו למשניות ולגורל האשנב והכניסה הצדדית"; כל מגמה אחרת מרדנית ומפוררת נידונה לכישלון. לדבריו, הביקורת האקדמית אכן לא הכתיבה נושאים, אך בהחלט הכתיבה מגמות ובכך הכפילה את כוחה.

בנקודה זו בערך מתחיל המסע לקרביו האינטלקטואליים של המבקר דן מרון אליו מתייחס נבות בהרחבה. הקטע על מרון תופס בערך כשליש מן המאמר להערכתי. זהו קטע מרתק ואליו התייחסתי בתחילת דבריי כשכתבתי שאחת השאלות המרתקות העולות מן המאמר היא האם אכן ניתן לייחס השפעה כה עצומה לאדם או קבוצה, על כלל. בכל אופן, מפאת אורכה המתארך של  רשימתי אדלג על קטע זה אף שהוא חשוב ומעניין מאוד.

לסיכום, כותב נבות: "מירון וחבריו אחראים להצטמקות הראשונית של הספרות במרחב הציבורי, ולנעילתה כביכול, בכספות האקדמיות של הדיון, גם משהתקיים, כביכול, מחוצה להן, במוספי הספרות או בכתבי-העת.". לדבריו, לאחר שכלאו את הדיון באקדמיה, גם כשהתקיים, דרסו כל אופוזיציה או מחשבה עצמאית, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם. מסיבה זאת הסטודנטים לדבריו של נבות נטו אחריהם ולא נעמדו מולם, פשוט משום שרצו לגמור את התואר בשלום. "הספרות העברית הפכה להיות בשר-מבשרה של בורגנות קישחת, ממורכזת ומדירה, בברכתם ובפיקוחם ההגמוני של גרשון שקד ודן מרון.". השיוך נעשה על פי מיליה, קרבה או הזדהות עם הבורגנות "הנאורה", ודה-לגיטימציה של ביקורת ספרות שאינה משויכת או מוזנת ישירות מהאקדמיה.

אמנון נבות ואני נפגשנו פעם אחת ושוחחנו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאול סלע  On 24/11/2011 at 23:40

    איה שלום

    בהשפעתו של אמנון נבות רכשתי מחנויות לספרים משומשים ששה רומנים מתוך שבעה המכילים את היכל הכלים השבורים של דוד שחר. את הרומן השביעי על הנר ועל הרוח קראתי בספריה ואת ששת הרומנים האחרים בסדרה קראתי בבית בנשימה אחת. הספרים שרכשתי הגיעו מספריות ציבוריות, דוד שחר זכה בפרסים רבים ובביקורות נלהבות. מלבד אורנא בזיז שלימדה שנה אחת את דוד שחר ,ספריו לא נלמדו באקדמיה ,אבל כן נחקרו. בניגוד לאי התקבלותו של דוד שחר בישראל ,ממשלת צרפת מימנה את תרגום הסידרה ע"י מדלין נאז', דוד שחר זכה בפרס מדיסיס,בעיטור המפקד של מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת.

    אני מסכים לחלוטין עם אמנון נבות שדוד שחר הוא הסופר הגדול ביותר והחשוב ביותר ב ששים השנים האחרונות, אחרי עגנון. מסיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז לא התלהבתי,את דוד גרוסמן אני לא מסוגל לקרוא, אחרי החגים של קנז הוא רומן ראוי. הייתי בארוע בבית לסין לרגל צאת קובץ הסיפורים של יהודית הנדל "כסף קטן", באירוע נכח דן מירון שגמר על הספר את ההלל ,לטעמי יהודית הנדל אינה סופרת גדולה ואינה מספרת גדולה.

    בלי דוד שחר אין ספרות עברית ואין ספרות ישראלית. כנראה שבעידן האינטרנט ,ההורדות והתרגומים אין מוסיקה ישראלית ואין גם תרבות ישראלית.

    אם הוזכר "רומן רוסי" רציתי להזכיר שבאותה תקופה נדחף ע"י יחצנים ספרו של חיים באר "עת הזמיר", הספר זכה להצלחה בקופה ונכשל אצל המבקרים. דווקא דן מירון הוא זה שקטל את ספר הביקורים של חיים באר "נוצות".

    מרונית מטלון השתעממתי, פרק אחד שפירסמה לאה איני באתר במחשבה שניה הספיק לי.

  • רוני ה.  On 26/11/2011 at 9:50

    נדמה לי שביסודו של דבר נבות אוהד את הסופר התל-אביבי הבודד, האקזיסטנציאליסטי, הדכאוני (ברנר), המזדקן (שבתאי), העוסק בהפרשות הגוף (חנוך לוין, אני מנחש) וכו', והוא פחות אוהב נשים, יהדות, קולקטיבים, עמים, היסטוריה וכו'. ובכן אם זה העניין, אני חושב שמדובר בטעם אישי שלו ולא במבחן לספרות טובה.

    • איה  On 26/11/2011 at 13:34

      רוני,

      קודם כל יעקב שבתאי לא הספיק להזדקן – זכרונו לברכה.

      אין לי מושג איך הסקת את כל אלה מתוך הפוסט. השפה של אמנון נבות עשירה ותוססת ועסיסית ואם אתה אוהב עברית – ראיתי שהקמת לה אתר בשם 'השפה העברית' – הרי שכדאי לך מאוד לקרוא אותו

      איך הגעת לשנאת נשים? אלוהים ואתה מבינים. עלה והצלח

      • רוני ה.  On 26/11/2011 at 14:09

        שנאת נשים? לא אמרתי דבר כזה וגם לא דיברתי על נבות עצמו, שאינני מכיר אותו ולא הוא מושא הדיון. דיברתי על ביקורת ספרותית המרוממת חבורה מכובדת של כותבים שיש לה מכנה משותף בעיניי ושאת חלקם מניתי (וגם ט.ס. אליוט שייך אליה לדעתי) ובצד שני שמה את מאיר שלו שהוא אולי לא מפסגות הספרות אבל גם לא מתחתיות השפל שלה. בצד הראשון אפשר לדעתי להוסיף גם את רחל המשוררת, שגם לה קווי דמיון מסוימים לקבוצה הנ"ל ולכן אולי מדויק יותר לומר "סקס" או "ילדים ומשפחה" במקום "נשים" ואז גם האישה שבחבורה תתאים לקטגוריה ולא תמצאי כאן אפליה מגדרית.
        יעקב שבתאי אמנם כתב בגיל 40 הצעיר, אבל הוא כתב עליו מנקודת מבט לא צעירה ולא אופטימית במיוחד ולכך כיוונתי.
        ולאלוהים והצלחה כל הכבוד, אבל אודה לך אם תשאירי אותם מחוץ לדיון. בכל אופן בהצלחה רבה גם לך.

  • א.נ.  On 26/11/2011 at 12:24

    קודם כל אני מכחיש כל קשר.זה לא אני – זה הילד הרע שבי.הוא משתלט עלי לפרקי זמן קצרים.
    בשאר וביתר אני סתם קשיש חביב הלוגם תה בגזוזטרא וממוסס ביסקוויט.- כשלא משתלט עלי השד,ר"ל.

    שנית,נראה לי שעיסוק פומבי בגורלו של ערוץ 10 רלוונטי לאין שיעור.תתמקדו בו.

    לבסוף – המאמר פורסם בכתב עת עב כרס למען יכסוהו הררי נייר,סוג של מזכר פנימי בין
    פקידי ספרות ממונים או ממונים כביכול מטעם עצמם.

    האימה שאחזה בבורגנות המתמוטטת האוכלת את שארית ההון העצמי שלה,אחוזת שיתוק
    מפני העוני המזדחל והמציץ מעברר לפינה – כפי שבאו ליידי ביטוי בראיון הפרוע והחומצי עם
    אורלי קסטל בלום נראית לי לפי שעה עניין חשוב יותר להתגדר בו .על רקע זה,סוגיית הביקורת האקדמית והחוץ אקדמית (שאיפשרה,אגב,את הבולטות של אורלי קסטל בלום,שכן בין הסדקים
    האלה ובפערים המוגדרים ובחורים ובסדקים שבין הביקורת האקדמית והביקורת המסורתית צמחה וייסדה עוז) או סוגיית הדיון באלתרמן ופרשנות של גנסין משניים כרגע.כיום הזה לא שאלת קיומה של ה ס פ ר ו ת,אלא של ה ס ו פ ר י ם היא שעומדת על המדוכה.

    זהירות! בחלומותי הגרועים ביותר לא שיערתי שמאמרי יהיו מחוז בריחה וקן תפילות נידחות.
    ישמרני האל שם בגזוזטרא,על יד התה המצטנן.

    • איה  On 26/11/2011 at 13:27

      שלום אמנון מה שלומך? ברוך הבא לבלוגי הקטון

      אני מנויה על הארץ כבר מאתיים שנה אבל גיליתי את עניין הראיון עם קסטל בלום דרך הפייסבוק וקראתי אודותיו בפוסט בבלוג של דבורית שרגל שכותרתו – גם אני רוצה מיליון וחצי שח' כמו שיש לאורלי קסטל בלום. הנה הוא כאן: http://velvetunderground.co.il/?p=12017
      דבורית שרגל מספרת שקסטל בלום בכלל לא ענייה והיא מביאה פרטים רבים כדי להוכיח זאת אף שהיא מאוד אוהבת את כתיבתה של קסטל בלום כפי שהיא עצמה מכריזה. לי אין שמץ של מושג מה באמת הולך שם אבל אני מודה שגם אני הייתי רוצה מיליון וחצי שח' בבנק

      אמנון, על ערוץ 10 כתבתי כבר שני פוסטים. זו תרומתי הקטנה לעניין. אם ערוץ 10 ייסגר גם חברת החדשות של הערוץ תיסגר ונישאר עם גאולה אבן דוד ויצטום הנפלאים ועוד כמה עיתונאים טובים מערוץ 1 הקורס ובזה ייגמר העניין. אגב בן אגב. בערוץ 1 נורא מתלהבים מהאולימפיאדה הקרבה בלונדון (ואני הרוסה על אולימפיאדות, באמת) הבעייה היא, שבגלל ההתלהבות החליטו לשדר את תוכניתה של גאולה אבן ב-6 בערב בדיוק בזמן שלונדון וקירשנבאום משדרים. לא שאני זוללת חדשות בכל רגע פנוי אבל זו החלטה שאין בה טיפה של תבונה בשיבוצי תוכניות. מה הטעם לשדר למולם רק אלוהים יכול להבין

      אמנון איני מתגדרת בדבר. המאמר שלך באמת עניין אותי ועורר בי מחשבות. אני חושבת שכדאי שייקראו אותו. רציתי להפנות אליו את זרקורי… כלומר את אור פנסי הזעיר

      • א.נ.  On 27/11/2011 at 1:18

        איה היקרה,

        איני יודע דבר על עשירותה או קבצנותה של אק"ב : הכל בעין המתבונן.הרשי לי לפקפק
        בעומק הידע הספרותי המוכרז של הפלונית שבקישור המצורף,והעדפותיה בענייני סופרות
        אינן מעלמא הדין.הטענות שלה הן בשטח הייצוג התיקשורתי של העניין,ובכך היא ללא ספק
        מומחית גדולה ולא אבוא עמה בקרי,ולא כאן העניין.
        מקור הבעייה היא שאני מכיר מקרוב את המאטריה ואת הנוף האנושי של הספרות כאן.אני יודע
        באופן אינטימי במה כרוכה כתיבה של שלוש עשרה או ארבע עשרה ספרים לאורך השנים; סוג האנרגיה הנתבע,
        עצמת המאבק על הצורך בהתכנסות פנימית והניתוק המתחייב; מצבים שבהם אתה מוכן לשלם
        בקורת הגג שעל ראשך בשכר עוד חמש דקות של התכנסות פנימית.אני מכיר מקרוב ומדווח
        באופן אינטימי על קו העקומה היורד של המצב הכלכלי ועל האימה המזדחלת והמכרסמת : סופרים הם עופות אמונים עלי תולע : הם יודעים שכתיבתם תניב שום = כלום כלכלי,אבל הם ממשיכים
        בתוקף איזה שהיא עיקשות אבסורדית.אני מכיר יותר מסופר אחד,חוץ מאורלי קסטל בלום, שאיבדו
        את קורת הגג שעל ראשם,נזקקו לסיוע העלוב של קרנות החסד,אני מכיר היטב את התרוקנות המאגרים הכלכליים,את הסיוע המשפחתי חרוק השיניים,את הספירה לאחור לקראת הבעיטה שתעיף אותךהרחק ממשפחתך המתנכרת ,את הזרות החוצצת ומתגבהת בינך לבין העולם סביבך,אפילו המוכר והאינטימי ביותר.

        מיליון וחצי שקל הם סכום נכבד למי שיודע איך לרבות אותו,לטפחו באהבה,להיות קשוב ורגיש
        לסכנות השוק תנודותיו וסיכוייו.לסופר, המספר הזה הוא פוטנציאל איטי (או מהיר)לאזילה.
        שוב,כסופרים,איננו כידאיים שיעסקו בנו ,ועדיף שלא נהיה נתונים לחשבונאות הציבורית ולשיפוט
        המוסרי של הגברת מהקישור או אף טובים ממנה.אורלי קסטל בלום עמדה כאן באורח מזהיר
        על נקודה עקרונית ורלוואנטית מאוד לשכבה נרחבת ומרכזית של אוכלוסיה : תהליך ההתדלדלות והאזילה של המעמד הבורגני כולו,המכרסם
        למוות את רכושו,את חסכונותיו,את חסכונות ההורים,וכל זה לשם קיום יום יומי.הציבור הטמום
        והבהמי,זה שלפני חודשים מעטים יצא להפגנות על אותו עניין ממש,לפתע נעמד על רגליו האחוריות ומתפקד כגרועים שבמגיבים ששכרו נתניהו או עושי דברו כנגד המרי הציבורי. הציבור הזה (שיש לו יצוג מעניין מאוד בבלוג אליו הפנית אותי) שכח שמצבה של אורלי קסטל בלום זהה,עקרונית,למצבו.

        אני תקווה שהאתר הזה ירד מעל הגריד הפומבי של רשימות,באופן שאני כותב לעיניך בלבד,
        או לעיניך בעיקר,לבל יהפוך להיות עוד ערוץ להתגולל בו,לנבל בו:וכדי שלא יוותר ספק – כמבקר
        ספרות איני סבור שאורלי קסטל בלום סופרת טובה או חשובה – לדידי היא בעייתית מאוד מכל היבט ערכי.אבל ,שוב,לא זה ולא בזה עניין.

      • איה  On 27/11/2011 at 14:17

        אמנון, הפוסט הזה כבר לא נמצא ברשימת הפוסטים בדף הבית

        אמנון אני שמחה שנתת לי הזדמנות לומר עוד כמה דברים בנושא הזה. אני מסכימה איתך בכל מלה ואני רוצה להוסיף שהדיון במצבה הכלכלי של קסטל בלום מחריד אותי. אני מצטערת שבכלל נכנסתי לזה מההתחלה ולא רוצה לעסוק בו עוד. נתקלתי בלפחות שני דיונים בפייסבוק במצבה הכלכלי של קסטל בלום אנשים דוחפים ידיים לחשבון הבנק שלה להוצאות שלה דנים כמה יש ומה אין ומפשפשים וזה מחריד אותי. המסקנה בעניין מסוים זה היא כמובן שהתקשורת היא זו שאשמה, במקרה זה שי גולדן שניצל את מצבה של קסטל בלום שהוא כעת עדין ושביר, ומי שכן עושה כסף מכל המהומה זוטה הזאת זה מעריב. בעוד הדיון במצבם של הסופרים מפליג אל האופק

        חוץ מזה אני מסכימה איתך לגמרי. לכתוב זה לא עסק כלכלי והאנרגיה שהכתיבה דורשת היא אבסורד מכל בחינה. הבורגנות כבר מזמן מתפרקת מנכסיה והיא מתפשטת בלי חן והופכת לאישה לא יפה וענייה. כמובן שיש גוונים רבים למושג מונח עני, יש כאלה בלי מיליון ועם חצי דירה בגודל של קופסת גפרורים בדרום או בפרפברים, ויש כאלה שבורגנותם היא אמידות ואפילו עשירות לעומת הראשונים. ולהזכיר שברקע הדברים הללו ובתוך כל זה קראתי שזרקו את ארכיון הניירות ההתכתבויות החוברות והספרים של 'עכשיו' לרחוב, ככה ממש, מפני שמוקד לא מצא לו מקום ולא הצליח להגיע להידברות עם העירייה

    • שאול סלע  On 26/11/2011 at 21:37

      עיקר העיסוק של היכל הכלים השבורים הוא בנשים ואמנון נבות אמר שדוד שחר הוא הסופר הגדול ביותר ב 60 השנים האחרונות

  • נירגל סתם תגובה  On 01/08/2013 at 13:58

    הבעיה אם כך מתחילה מהמבקרים שלא ביקרו את ג. מארקס. חברה שלי מגדירה ש'מאה שנים של בדידות' זה קיטש. כן, היא מאוד כשרונית באבחנות. מי ששתק על מארקס קיבל את מ. שליו.. עוד הערה: די מזעזע שמשבחים את 'וורד הלבנון' שגלסנר כתב עליו שהוא לא מגיע לדרגת ספרות, ולא מבחינים בכתיבה של קסטל בלום, בספריה הראשונים הנהדרים. עוד הערה, קראתי רק מעט משחר, זה נכון, אבל לי נראה שהוא מסוג הסופרים שאין להם קישור נפשי לעניין הציוני שהוא – העניין הציוני – תופעה מדהימה, שצריך להיות קצת אוטיסט כדי לא להבחין בה. יתכן שזו סיבה ששחר זוכה לשבחים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: