כרוניקה של משבר, סרטו של עמוס קולק

סרטו של עמוס קולק 'כרוניקה של משבר' נעשה בתקופה שבה לקולק לא הייתה עבודה, לא פרנסה ולא רעיונות והוא נאבק כדי לחלץ את עצמו מן המצב המייאש שנקלע אליו. לבסוף נטל מצלמה ותיעד את חייו, נתקל במכורה לסמים בשם רובין והחל לעקוב גם אחריה.

הסרט מאורגן בדרך קופצנית והקו המנחה אותו הוא אסוציאטיבי וקשור לדרך שבה קולק מתבונן באביו וביחסים ביניהם. זה המרכז וממנו הוא פונה ומביט סביבו.

לאורך כל הסרט אנו שומעים, ומדי פעם רואים, את קולק מדבר בטלפון עם מישהו שאין אנו יודעים מי הוא. מדבריו אנו מבינים שמדובר באנשים, שהוא מנסה למכור להם איזה תסריט או פרויקט שהוא עמל להרימו שוב ושוב בלי הצלחה. הוא מדבר גם למצלמה כהמשך ישיר לשיחות הטלפון.

קולק מצלם את עצמו בקלוז-אפ, לעיתים מוגזם עד כדי כך שאנו מבחינים בנימי הדם הקטנים המעטרים את פניו, שערו המקליש והלבן פרוע ומתנשא אל-על. לעיתים הקלוז-אפ סביר ומגיע עד קו הכתפיים. הדרך שבה הוא מצלם את עצמו יוצרת מין אפקט שבתחילה הוא מטריד ועם הזמן הופך לבעל אימפקט חזק שמעורר מחשבה על מה שנקרא "החיים". כמעט ואין אנו רואים את גופו של קולק, למעט כמה קטעים קצרים, אלה ברובם מצולמים על ידי אשתו או בנותיו. רוב רובו של הסרט  נראה ראשו של קולק משייט בין המקומות שבהם הוא נמצא ומבקר, מעין פרוטומה שצפה לה כה וכה ומלווה את הצופה לכל מיני מקומות ומדברת אליו. כשהוא מביט בנו – כלומר כשהוא מביט במצלמה שבאמצעותה הוא מצלם את עצמו – אנו מנחשים שהוא מביט במסך הפלסמה הזעיר שבמצלמת הוידיאו ומבינים שהוא בוחן את עצמו כדי להעמיד את הפריים שהוא מעוניין בו – אנו חשים לנוכח מבטו הקפדני כאילו הוא חוקר ומתעמק באיזה חרק. בקטע אחד בסרט הוא חובש לראשו כובע בוקרים רחב שוליים. כך נעה לה הפרוטומה חבושה כובע בוקרים אפור במסדרון ארוך ארוך באיזה בניין, וברקע נשמעות נקישות המזכירות טיפוף עקבי מגפיים. פניו חמורות הסבר של קולק נראות כפני בוקר קשיש. זהו שוט אירוני במיוחד ובמקרה זה גם משעשע: סרטי הבוקרים האמריקאיים מתארים נווד חמוש הנע ונד בודד בעולם בחיפוש אחר צדק, נקמה, לעיתים הוא בורח מפני הרעים, לעיתים הוא עצמו הרע, לעיתים הוא פשוט רוצה לחזור הביתה בשלום, מחפש אחר חום, אהבה, ובסוף הסרט נעלם באופק כלשהו. גם קולק מחפש בסרטו אחר דבר מה, גם הוא כועס ונע במרחבים בחיפוש אחר פיתרון לחייו. הוא אומר שאין לו חברים, אך הוא גיבור אנטי-גיבורי בעליל: יש לו משפחה שזקוקה לו ובנות שאוהבות אותו והוא אותן, הוא לא קשוח והוא אפילו לא מנסה להציג את עצמו כך.  הוא די יורד על עצמו ואפשר לומר שאפילו לועג לעצמו, מבקר את עצמו, מתוודה, וכל אלה בלי שמץ של רגשנות או זיוף, אבל עם כל התשוקה, המצוקה, וחוסר המנוחה והייאוש שמאפיינים גם את מסעותיהם של הבוקרים הקשוחים שנעים בעקבות גורלם.

'כרוניקה של משבר' הוא סרט שלמעשה מתעד את האַיִן. האַין שהולך ונפער בחייו של עמוס קולק. אביו מתאיין לפני עיניו ולפני המצלמה. הוא זקן מאוד וכבר לא זוכר טוב מה קורה וקרה ואפילו לא תמיד את בנו. גם רובין שהוא נמשך לצלם אותה מתאיינת בכל רגע נתון שבו היא מצולמת. בכל קטע שבו היא מופיעה היא מתאיינת לפני עינינו, ועם כל העצב והחמלה שהיא מעוררת בנו הרי שהנחישות שבה היא מתמסרת לסמים כה גדולה שאנו תוהים, מי מן השניים ימות ראשון: טדי קולק או רובין המכורה. אמנם קולק מנסה לשוחח איתה על הסמים ושואל מדוע היא לא מפסיקה, בדיבור רפוי בחוסר אונים, הוא מנסה לשכנע. אבל דבריו נופלים על אוזניים סתומות. ואנו מבינים בשיחות שקולק מנהל בטלפון וממה שהוא מספר לנו, שרובין היא כמו התגלמות של דמויות הנשים מסרטיו הקודמים, הוא עצמו מבין זאת רק לאחר שכבר נקשר אליה, אלא שהפעם ה"דמות" היא אישה אמיתית, שמתאבדת בעצם חייה. למעשה קולק מתחיל להיפרד מרובין מיד כשהוא מתחבר איתה.

הפרידה מאביו הישיש שזכרונו דועך, היא האין העצום מכל המאיים על עמוס קולק. הוא גם נפרד מניו-יורק, כי המשפחה החליטה לחזור לארץ. העיסוק ברובין נראה לעיתים כבריחה מחייו היגעים, אבל אז מתברר שגם היא עצמה מתהווה כבור שנפער. והסרט מתפתח ומתקדם תוך שקולק מתבונן ומנהל ספירת מלאי על מה שיש לו ועל מה שאין לו בחייו. כלומר תוך שהוא מנהל כרוניקה של חייו, נולד סרט שעוסק בשאלות הקיומיות הגדולות, אף שהוא סרט נטול שיאים רגשניים או דרמתיים. הסרט כשמו כן הוא: כרוניקה, רשימת מצאי.

העניין המרתק והמעניין ביותר בסרטו של קולק, היא העובדה שקיימת בו הכרחיות, על אף מבנהו שכביכול מעורפל ועל אף שהוא נע כאילו בסתמיות. ההכרחיות הצליחה לחמוק ולהתמקם בסרט אולי מפני שבאמת לא הייתה לו ברירה והוא היה זקוק לו. זה היפוך מוזר (ומרתק לכשעצמו) למה שקורה בדרך כלל בנוף הקולנוע הדוקומנטרי.  עבור רבים מן הבמאים הדוקומנטרים, בארץ ובעולם,  עשיית סרט היא גם פרנסתם. מתוך כך צפה ועלתה מגמה (של חלק מן הסרטים) שאני מכנה אותם סרטי ה'מחפש נושא'. מה שמאפיין את סרטי ה'מחפש נושא' הוא העדר ההכרחיות שבהם. במאי שמתפרנס מעשיית סרטים דוקומנטריים מחפש כל הזמן נושא לסרטו הבא. לעיתים די קרובות אפשר לחוש ולראות – בין השורות – בין אם הנושא מעניין או לא, בין אם העיסוק בו חסר להט או נעשה בלהט יתר, שאין בסרט הכרחיות, משום שלא נעשה מתוך מנגנון פנימי שנובע משורש הנפש של הבמאי, שרצה לומר משהו לעולם, באמצעות דמויות הסרט ועולמם. משהו שנוגע לנפש האדם באשר הוא אדם, משהו שנוגע ביסוד הקיומי של חיינו.

אבל חוסר הברירה הוא לא הסיבה שבגללה ההכרחיות נמצאת בסרטו של קולק. אדם יכול לעשות סרט מחוסר ברירה ולא תהייה בו טיפה של הכרחיות. ההכרחיות היא הסיבה שבגללה הסרט מעורר בנו רושם שהעולם זקוק לו, חיכה לו, שהוא חדש, שהוא מספר משהו ישן בדרך חדשה. ההכרחיות בסרטו של קולק נובעת מן החומרים שמהם עשוי סרטו ובעיקר, מהדרך שבה הוא עיבד את החומרים האלה לכדי סרט אחד ואחיד.

הדרך שבה הוא עיבד את החומרים היא כאמור הכרוניקה. הכרוניקה מאיינת את המאורעות ואת הדרמות מתוך הסרט, היא מוציאה את עוקצם ומניחה רק עובדות. דרך זו מתיישבת עם בדיקת ה-מה יש ומה אין בחיים, שעורך קולק לעצמו. כך נוצר מצב שהסרט אומר על החיים שני דברים שלכאורה מתנגשים. אחד, הוא אומר שהכל זורם, ושניים, הוא אומר שמה שיש יש, ומה שאין אין (הרקליטוס ופרמנידס). לא במילים נאמרים דברים אלה, זו הרגשה שנובעת מתוך תמונות הסרט; וזהו הישג בפני עצמו, שמחשבות מופשטות עוברות באמצעות תמונות קונקרטיות מתוך חייו של הבמאי. מבחינתי אין סתירה בין השניים ובכל מקרה מדובר ברוח הדברים ולא במאמר מפורש.

בנוסף. סרטו של קולק יוצא דופן במובן מאוד מסוים. הקולנוע, וגם זה הדוקומנטרי, המיינסטרימי בעידן הפוסט, הוא קולנוע של ייצוגים. כל מקרה המסופר בו הוא מקרה פרטי של: תופעה, פלח ציבור, מגמה וכדומה. כמובן שבעצם היצירה של סרט, סיפור, רומן וכו', עצם הבחירה, בסיפור כזה ולא אחר או בדמות כזו ולא אחרת, יש בה סוג של ייצוגיות של משהו לכשעצמו. אלא שהקולנוע היום, בניגוד לזה שבעבר, עוסק בייצוגים תרבותיים באופן מכוון ומובהק. סרט, בין אם דוקו ובין אם דרמטי, שאינו עוסק בייצוגים, הוא סרט המספר סיפור פרטי על אדם כלשהו. אם מדובר בסיפור אישי הרי שמדובר בסיפור אישי על אדם פרטי; אם מדובר בסרט אפי, מדובר בסיפור פרטי בסרט רחב יריעה. אלו סיפורים פרטיים על אנשים וגורלם. העניין בסרטים אלה נובע מעצם העובדה שיש בו נגיעות וגילויים על מצבו של האדם, נפש האדם, וגורלו. היום הקולנוע ברובו, וגם ברוב הסרטים הדוקומנטריים, הוא קולנוע של ייצוגים, ואין בו הצגה של סיפורים פרטיים, אלא רק כחלק וכייצוגים של תופעות, מגמות וכדומה – כלומר, מקרה פרטי של. ההתעסקות היא לא בסיפור הפרטי, גם לא בסרטים שנקראים ונחשבים לאישיים, אלא באפיונים הייצוגיים של מקרים פרטיים אלה, כמייצגים תופעה או מגמה או תקופה וכדומה. הקולנוע הישראלי עוסק בכל מיני ייצוגים של הישראליות על כל גווניה, והמגמה משתנה מתקופה לתקופה: מהתעסקות בייצוגים בעלי גוון חברתי, לגוון פוליטי, סרטי שואה למיניהם ולצורותיהם,  סרטי "הסכסוך הפלסטיני" שעוסקים בכיבוש, ועוד ועוד. כך גם הקולנוע הדוקומנטרי בחלק גדול ממנו. ההבדל בין שתי גישות אלו הוא עצום וקשה עד בלתי אפשרי לדון בו על רגל אחת.

מן המובן הזה סרטו של קולק בהחלט יוצא דופן. סרטו הוא סרט אישי והוא לחלוטין אינו עוסק בייצוגים תרבותיים. אף שקולק הוא בנו של טדי קולק שהוא מעוז ישראלי מוכר, ולא רק בארץ אלא גם בחו"ל, הסרט אינו עוסק בייצוגים של ישראליות כלשהי. זהו סרט אישי שמספר סיפור פרטי ביותר והעניין שבו נובע מן העובדה שהוא נוגע בשאלות יסוד קיומיות.

הכוח של הסרט הוא בזה שאתה כצופה מוצא עצמך חושב על הקשר אב-ובנו (ואתה שוכח לחלוטין שמדובר בטדי קולק הפרסונה). מעטים הם בנים או בנות שנולדו לאבות שהיו דמויות ציבוריות, והמבט הזה מתאפשר רק בזכות העובדה שקולק מתעד את אביו באופן נפרד לגמרי מדמותו הציבורית. אף שהוא מזכיר זאת ומדבר על כך ומראה תמונות מעברו, הוא עושה זאת מנקודת מבטו הפרטית ביותר כבן שלו, מנקודת מבטו כילד. הוא מקלף אותו לחלוטין מדמותו הציבורית. אנו צופים בישיש שהוא כדרך כל הישישים, כל אדם. כלומר יש לנו כאן: כל אדם ישיש וכל אדם בנו, שנפרד ממנו.

יש לי הרגשה שהסרט יעמוד עוד שנים רבות על המדף ויזכה לחיים ארוכים. אולי יש כאלה שעוינים את העובדה שקולק חשף כך את אביו, שיידברו על הנרקיסיזם שלו. להערכתי הסרט יעניין עוד שנים רבות וישתבח עם הזמן כמו ששבר זכוכית שזרוק באפיק נחל שוצף מתלטש עם השנים.

אני עצמי נזכרתי, בעקבות הסרט, במאמר המפורסם של אנטוניוני (הלגה קלר 'עולם בדים') שבו הוא מתאר אירוע שקרה בחוף הים – גופה צפה במים – שהתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. במאמר הוא מתאר בפרוטרוט את כל האירוע ומסיים ואומר: "היו אלה ימים גדושי קוצר-רוח ושעמום. וחדשות ממלחמה שקפאה באותו מקום אבסורדי הקרוי קו מאז'ינו. נניח שהיו מטילים על מישהו לעשות קטע של סרט על מאורע זה ועל הלך-נפש זה. אני הייתי מנסה תחילה לסלק את המאורע הממשי מן הבמה ולהשאיר רק את התמונה המתוארת בשורות הראשונות. נראה לי שבחוף הים הלבן הזה, בדמות הבודדת, בדומיה – אצור כוח-השפעה עצום. המאורע אינו מוסיף כאן כלום ולא-כלום …  אבל הריקנות האמיתית, אי-השקט, החרדה, הבחילה, התנוונותם של כל הרגשות והתשוקות הנורמליים, הפחד. בכל אלה חשתי …. באַיִן הזה שלבש צורה סביב נקודה שחורה.".

נכון, קולק הוא לא אנטוניוני, אבל אני חושבת שהוא עשה צעד משמעותי בכיוון החזון הזה. אמנם יש פה ושם פספוסים, בעיקר ברגעים שבהם נראה שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות. מצד אחד מאוד מרענן לראות סרט דוקומנטרי של במאי שלא נופל מתוך רצינות יתר על עצמו ועל מושאי הצילום שלו וזה חשוב, אבל מצד שני, יש מעט זליגה לכיוון הרשלנות שנובעת כאמור מתוך אירוניה עצמית שלעיתים מוגזמת על גבול הסרקאזם. בנוסף. בסוף הסרט, בצילומיה של רובין מופיעים מוטיבים שיש בהם דרמטיזציה שלא מתאימה למנעד הסרט ונראה כמו התקף לא ברור. אבל כל אלה שוליים לעומת ההישג. אני אמנם לא מכירה ולא ראיתי את סרטיו הקודמים של קולק ואין לי מושג איזה סוג של במאי הוא על פי סרטיו אלה, מה הסגנון היומרה השאיפה – אבל אם אפשר לשפוט לפי הסרט הזה, נראה לי שהוא עשה קפיצה רצינית. אם הוא ימשיך בקו הזה, החמור, הנוקשה, הקשוח שלא מוותר על השאלות הגדולות שמציקות לו, הולך להיות מאוד מעניין איתו בעתיד.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסנת שלו-קולק  On 11/01/2012 at 17:03

    מאמר מושכל, נבון וחד.
    מקוה שייצא לך לראות את "סו" המדפרס של קולק ו"אוכל מהיר נשים גנובות" המענג שלו.
    לא ציפיתי למאמר כ"כ מעמיק ומקורי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: