על בנימין נתניהו ועיקרון ההכבדה של אמוץ זהבי

כשפרצה פרשת המטפלת (המי יודע כמה במספר) של אביה של שרה נתניהו, שאלתי את עצמי, שוב, בעודי בוהה במסך הטלביזיה, למה נתניהו לא עושה משהו בעניין אשתו (שהרי ברור שיש שם איזו בעיה, שמפריעה לו בעבודתו החשובה כראש-ממשלה), ולא רק זאת, אלא שנראה כאילו הוא מנפח בכוונה את ההיסטריה התקשורתית. ברק רביד כתב למחרת ב'הארץ' ש"ב-10 באוגוסט עודכן על כך נתניהו (על פיטוריה של המטפלת) כשהוא בעיצומה של ישיבת שמינייה שעסקה בנושאים מדיניים-ביטחוניים רגישים. נתניהו עזב את הישיבה והחל בסבב שיחות טלפון כדי לטפל במשבר המשפחתי הבוער…. מאז גויסו מיטב יועציו של ראש הממשלה לטיפול במשבר ובהם ראש הסגל נתן אשל, מנהל הלשכה גיל שפר ויועצי התקשורת גידי שמרלינג ורוני סופר." אגב. בעקבות השימוש שעשה ראש הממשלה בדוברי משרדו, הורה היועמ"ש לנתניהו לא להשתמש בשירותי הדוברות של משרד ראש הממשלה כדי לדברר את ענייניו הפרטיים, והוא אכן שכר יועץ פרטי שיטפל בפרשה. כלומר, נתניהו לקח חלק באופן אקטיבי בהתססת ההיסטריה התקשורתית. בתוכניתו של רפי רשף, צ'יקו מנשה הכתב המדיני של חדשות 10, הרים קבוצת דפים גדולה בידו כמניפה ואמר (ציטוט מהזיכרון) 'וזו רק דוגמה
קטנה, רפי, מהשעה האחרונה, לשכת נתניהו מציפה את מערכות החדשות באינסוף תצהירים והודעות בעניין פיטוריה של המטפלת ואין דרך אחרת לתאר את מה שנעשה שם אלא כהיסטריה'.

שמעתי שמסתובבות כל-מיני שמועות על אודות איזה הסכם שיש לנתניהו עם אשתו, אבל כל הסכם שיהיה, לא יכול באמת להסביר את הדרך שבה הוא מנהל – למראית עין ממקומי מול הטלביזיה כאזרחית מהשורה – את ההיסטריות התקשורתיות הללו. יותר מדי סיפורים רצים אודות אשת ראש-הממשלה, על האופן שבו היא פולשת לתוך ענייניו, על הצעקות, השפלות כלפי מזכירות, מטפלות, ועל התנהגותה באופן כללי. לאור הבהלה וחוסר האונים שהוא מפגין, קשה שלא לפרש את התנהלותו כהקרבה, כאילו שהוא מקרבן את עצמו בכל מה שקשור להתנהגותה, על מזבח השקט התעשייתי שהוא כביכול מנסה להשיג. עומדת גם השאלה לגבי יחסי העבודה שהוא עצמו מנהל: ההתפטרויות התכופות בלשכתו ובמשרד ראש-הממשלה, הדוברים, העוזרים, המנכ"לים.

האם יש קשר בין אלה לבין עמדת ה-"כלום או לא" שהוא נוקט בה – לא לעשות כלום, או להגיד לא, ואז לא לעשות כלום – לכל אורך השדרה בכל התחומים עליהם הוא מופקד כראש-ממשלה, ממדיניות חוץ ועד כלכלה ורווחת האזרח. למשל: מה הוא עשה/עושה בעניין שיחות המשא-ומתן עם הפלסטינים = כלום; בעניין הקפאת ההתנחלויות, למול עמדתה הנחרצת של ארצות-הברית = לא; בעניין הריחוק ביחסי ישראל וארצות-הברית = כלום; מה הוא עשה/עושה למול ההידרדרות ביחסים עם טורקיה, מעצמה אזורית חשובה = כלום + לא; מה הוא עשה/עושה בעניין בידודה ההולך וגדל של ישראל בקרב מדינות העולם וביחסיה הבינלאומיים = כלום + לא לא לא; מה הוא עשה/עושה למול נציגי מחאת האוהלים = מורח, מקים וועדות = כלום + לא.

הדרך שהוא נוהג בענייני המדינה היא אותה דרך שבה הוא נוקט ב"פרשות שרה": בהלה, התרוצצות, הודעות לעיתונות, מסיבות עיתונאים, פוזה למצלמה, סופרטנקר, נאומים, מילים, פוטוגניות, ומעשים? כלום או לא. אפשר לומר שבנימין נתניהו הוא טיפוס מזן הפאסיב-אגרסיב הכי קלאסי שיש. מין סבילות שאוצרת בתוכה עוינות בסיסית גדולה בעמדה תמידית של הבלגה, כשהמטרה היא לא לזוז. פשוט לא לזוז, אפילו לא מילימטר. בתוך זה, מתחת לסבילות הקשה הפוטוגנית, להקרין לעולם שדר בסיסי שהוא – "אתם כבר תראו".

לרוב, ההסבר לכל אלה הוא שנתניהו רוצה לשמור על הקואליציה. יש כאלה שמשווים אותו לשמיר. אבל לשמיר לא הייתה מין "שרה" שכזאת, וגם לא יחסי עבודה אומללים כאלה ואוסף כזה של התפטרויות. חוץ מזה, הדבר האחרון שאפשר להגיד על שמיר-הסלע-הדומם, שהיה היסטרי.

למחרת התפוצצות פרשת המטפלת, נראה נתניהו במהדורות החדשות ב-8 בערב בערוץ 10, בכתבה על פתיחת שנת הלימודים החדשה, והוא רענן ומצוחצח עם בוקר, מבקר באחת מכיתות א'. הוא צולם כשהוא יושב בין הגוזלים המתוקים שזהו יום לימודיהם הראשון, זורח ומקרין כתמיד את הילתו הזחוחה הפוטוגנית, ואמר לילדים, בטון אבהי –  כלומר הוא דיבר למצלמות – (ציטוט מהזיכרון):  'והכי חשוב ילדים, לא לריב, אל תריבו וגם אתן בנות, לא לריב'. (דווקא על ריבים הוא חשב, אלוהים יודע למה). בעודי צופה בו, שאנן ורגוע – כאילו לא התרוצץ רק אתמול בין הטלפונים עם אשתו הצווחנית, כאילו לא פיקד על צוות דובריו, כאילו לא התפוצצה בכלל פרשת המטפלת – עלתה
מול עיני תמונה ובה נראו המוני אימהות רחומות ונרגשות, ששלחו באותו יום את ילדיהם הרכים לבית הספר, ביניהם זאטוטים שזהו יומם הראשון בכיתה א', והן צופות בו כעת כמוני, בביבי, והוא נראה להן נעים סבר ושרמנטי כמו אבא-בעל-טוב; הן ממש יכולות להריח את ניחוח האפטר-שייב שהוא מדיף, כל כך רענן הוא נראה עם בוקר, והן צופות בו בעיניים בורקות, מזדהות עם הנימה האבהית שהוא משדר, עם החיוך הבוטח שהוא מחייך, וחושבות לעצמן, 'מסכן נשמה, את המוות היא עושה לו זאתי, שיהיה בריא, איזה גבר'. כן, ככה הן, וגם הם הגברים, חושבים: ביבי הזה, שיהיה בריא מה שהוא עובר, עושה לו ת'מוות הפסיכית הזאת אשתו, וזה בנוסף על כל מה שיש לו על הראש, הפלסטינאים, האמריקאים, הטורקים, בעיות ביטחון, המחאה הכול, והוא מחזיק מעמד, שאלוהים יעזור לו איך הוא מחזיק מעמד, לא נשבר, תראה אותו איך הוא נראה על הבוקר – כאילו כלום! עם העניבה, מסודר, מחייך, כפרוני, כפרה עליו, איך הוא חזק! הוא חזק וסוחב ועומד בנטל!

ואז נזכרתי בעקרון ההכבדה של פרופסור זהבי וחשבתי לעצמי, הרי זה בדיוק העניין. נתניהו מנהל את יחסיו עם התקשורת והציבור על פי עקרון ההכבדה.

עקרון ההכבדה של פרופ' זהבי אומר, שבתקשורת בין בעלי חיים, בעל החיים מכביד על עצמו כדי להיראות מוצלח וחזק, כדי למשוך את הנקבה או כדי להרתיע את הטורף. לעיתים באמצעות מעשים, כמו הצבי למשל: שנוהג לפעמים לעמוד ולרקוע ברגליו ולנבוח בשעה שהוא מבחין בטורף, במקום לברוח. הוא מסכן את עצמו, אבל בסופו של דבר מתברר שהוא מצליח להרתיע את הטורף שבוחר בצבי חלש וקטן יותר.  או באמצעות הגוף עצמו, צורתו או מגוון ריחות שאותו בעל חיים מדיף, שהתפתחו באופן מסוים במהלך האבולוציה. אחת הדוגמאות הידועות והבולטות לתיאוריה של פרופ' זהבי היא הטווס. לטווס זנב גדול ואדיר אותו הוא מציג בפני הנקבה. זנבו הגדול מכביד עליו במנוסתו מן הטורף ולכן עלתה השאלה לשם פיתח הטווס זנב כה גדול. התשובה היא: עקרון ההכבדה. לטווס זנב גדול שנועד להרשים את הנקבה – אם הוא יכול לשרוד עם זנב כזה הוא ומוצלח וחזק – וכך באמצעות זנבו המרשיפ הוא משיג נקבות רבות ומביא צאצאים רבים לעולם.

על בנימין נתניהו אפשר לומר בקלות שהוא טווס מצוי וטיפוסי. הוא בהחלט פורש זנב גדול ומפתה לפני המצלמות בכל פעם שהוא מופיע בתקשורת. זו התכונה הבולטת ביותר שלו. בנוסף. הדרך שבה הוא "מטפל" במשברים מבית "שרה אשתו" גם היא טיפוסית ביותר לעקרון ההכבדה: דרך "טיפולו" במשבר, כלומר ההיסטריה "המתפוצצת בתקשורת", שהוא מאפשר לאשתו לחולל תוך שהוא תורם את חלקו ומשתף איתה פעולה, הוא מציג את עצמו כגבר "הסובל" מאישה היסטרית, אך עם זאת  ולמרות זאת,  "עומד במעמסה"; בעודו מתמרן בעניינים הרבים הדחופים והרי הגורל שהוא נדרש להם כראש-ממשלה. בשפה של בורדייה אפשר לומר, שדרך פעולה זאת של עקרון הכבדה, מזכה אותו בהון פוליטי חברתי, כי היא יוצרת לו דימוי מועיל.

בגדול, כשבוחנים כל נושא שנתניהו מטפל בו או הנזרק לפתחו, מגלים שהוא מנהל אותו תמיד על פי עקרון ההכבדה. קודם כל אומר לא. קודם כל דוחה ומתמהמה. לעיתים למן ההתחלה הוא פשוט לא עושה כלום ומניח לעניינים להידרדר לחרבונם. כבר מיד לאחר הבחירות הוא בחר בליברמן ולא בקדימה לקואליציה. זו בחירה טיפוסית לעקרון ההכבדה. אף שקדימה היא לא ביאת המשיח ואין בה בשורה גדולה, הרי שבכל זאת אפשר להניח שקיימת בה גמישות שלא נמצאת אצל ליברמן. הרי לקראת הבחירות נתניהו הצהיר קבל עם-ישראל, והלך בדרכו של שרון, שהוא מכוון את עצמו ל'שתי מדינות לשני עמים'. היה ברור שהוא יודע, כפי ששרון הבין וכל בר דעת הבין, שמדינה פלסטינית תקום לצד ישראל, ושהזמן לא עובד לטובתו של אף-אחד. לכן הבחירה בליברמן לשר חוץ יותר מאשר מכבידה. לצד ש"ס, הוא מנוטרל לחלוטין. לא זאת אף זאת, שהוא נדרש לפאשלות ולאמירות הבוטות מחרידות שליברמן פולט חדשות לבקרים, ולהרס שהוא מחולל במשרד החוץ וביחסינו עם מדינות אחרות. בכלל, ליברמן בתור שר חוץ הוא הבחירה הכי מכבידה והכי תמוהה שאפשרית. מה רחוק יותר מדיפלומטיה מליברמן?  מצד שני, הצבתו של ליברמן כשר חוץ ושיבוץ מפלגתו בקואליציה, מעמידה את נתניהו כאדם חזק שעומד בפרץ. עושים לו את המוות, מביישים אותו, מלבים אש, והוא זה שצריך כל הזמן ל"תקן את המעוות", למזער נזקים, לשלוט במצב, להרגיע את הפראים את השור הזועם (ליברמן), להנהיג ביד רמה את הקואליציה הניצית, הלעומתית, והוא עומד בנטל והולך בין הטיפות.

אריק שרון פעל גם הוא על פי עקרון ההכבדה. הוא הציג את עצמו כאחד שעומד בנטל מול הפלסטינים בכל פעם שהתגרה בהם או דחה את המשא ומתן בתואנה ש"אין עם מי לדבר". השיא, בהצגת הדברים, היה בהתנתקות מעזה: ההתנתקות היא פעולה טיפוסית לעקרון ההכבדה. במקום לשאת ולתת עם הפלסטינים, ובכך להשיג תוצאות הרבה יותר טובות מהיציאה מעזה, שיאפשרו יחסים תקינים בין שכנים-אויבים, המוסדרים בהסכם, כפי שכל הסכם מעניק, בחר שרון לצאת מעזה ללא כל תמורה ותנאים. רבים התנגדו להתנתקות כולל אנשי שמאל שטענו מאז ומתמיד שיש לצאת מעזה, אבל במשא ומתן שיסדיר את היחסים והזכויות הקנויות לשני הצדדים. אלא ששרון בחר לעשות זאת בדרך של הכבדה. הוא טען ש"אין עם מי לדבר" ויצא כבריון הנוטש את שבויו. ובנוסף פוצץ את כל הבתים. כך הוא הציג את עצמו כאחד שלמרות כאב העזיבה, עומד בפרידה מחלום ארץ-ישראל-השלמה בגבורה, כאחד ש"אסור להתעסק איתו יותר מדי", כי הוא בריון שמפוצץ בתים ומחליט לעזוב ברגע ומבצע. ללא חת. כמו אוהב שמאוכזב מאהובתו ונוטש אותה באמצע הרחוב כשהוא מרגיש נבגד. אם צריך לעזוב – אז לזרוק וגמרנו. הוא חזק. הוא יכול לעמוד בכאב. הוא חזק, הוא לא פוחד להינטש ולהיפרד. הוא חזק, הוא מכאיב לעצמו. ועל הדרך לעוד הרבה אחרים. כשהוא מחליט – הוא מבצע. בלי הרבה ברבורים. בלי לדבר ובלי לשאת ולתת. כי הוא זה שקובע מה יקרה ואיך. והוא לא נותן דין וחשבון לאיש.

אגב. באותה דרך פעל עוד אחד שעקרון ההכבדה מדריך אותו – ברק. כך הוא עזב את לבנון. כאילו שאי אפשר היה לעשות זאת בדרך אחרת, יותר שפויה, יותר מוסדרת.

ההבדל בין שרון לנתניהו, (וגם בין ברק ונתניהו) הוא ששרון עשה, פעל, עשה דברים, ואילו נתניהו לא עושה כלום. הוא משתמש בעיקרון ההכבדה כדי לא לעשות כלום וכדי לשמור על הדימוי שלו כחזק.

עד היום זה עבד.

.

על עקרון ההכבדה אפשר לקרוא כאן וכאן וכאן וכאן

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמר  On 14/09/2011 at 22:49

    הוא קופא על שמריו כמו שמיר ובכך מושך זמן אל האפס המוחלט. סטוס קוו. שרון התנהל מעמדת הסחטן. מושג הקשור לתורת המשחקים, כאשר הסחטן יוצר מציאות של אין פשרה, ובכך למעשה יוצר מציאות חדשה של אין ברירה אצל היריב.

    • איה  On 15/09/2011 at 0:13

      היי תמר,

      גם נתניהו יצר מצב של אין ברירה. בדיוק מהסיבה הזאת הפלסטינים הולכים לאום כעת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: