ג'אן או ג'נון, שד ושיגעון, סרטו של ממדוח אפדילה

שד ושיגעון של ממדוח אפדילה הוא סרט מקסים ויפהפה. הסרט משעשע ומצחיק ועם זאת רב-רובדי ובעל אמירות ומשמעויות מעניינות. הסרט זכה בפרויקט "קריצה  דוקומנטרית" (אפשר לקרוא כאן על כך) שהוא יוזמה מעניינת ומבורכת לכשעצמה. הסרט לכאורה קליל, וכיף לצפות בו, ויחד עם זאת, הוא מרפרר להרבה סרטים בהיסטוריה של הקולנוע ושזור במוטיבים רבים, ובנוסף, יש בו התייחסויות לחברה ולמסורת הערבית.

בסוף הצפייה בסרט נזכרתי, איך בשנה א' סמסטר א' בחוג לקולנוע באוניברסיטה, ג'אד נאמן אמר לנו באחד השיעורים, שהדרך הטובה ביותר לדעתו לגלות עד כמה סרט  הוא טוב, היא לצפות בו כשעייפים מאוד. ובכן. זה מה שקרה לי עם סרטו של אפדילה, בלי שהתכוונתי. בסרטו שד ושיגעון נתקלתי כשאני עייפה. הצצתי בטלוויזיה לראות מה הולך בה, רק לרגע, כדי לכבות אותה וללכת לישון, ונתקלתי בשד ושיגעון והתמגנתטי אליו לחלוטין. לא יכולתי לפרוש. התעוררתי לגמרי וראיתי את הסרט עד הסוף. הסרט עשוי ביד חזקה ועם זאת קלה, יד אמן. מלא קסם, הומור ווירטואוזיות. הסרט מורכב אך עשוי כמו בקלילות, ביד בוטחת המעבירה אותו בתוך המבוך שבו הוא מתנהל, בין כל הסימטאות והפניות שבהם הוא נוסע, לעיתים כמו ברכבת הרים, והמעברים חלקים וזורמים.

בסרטו עובר אפדילה תהליך. הוא חוקר את פשר האמונה שבה מחזיקים אביו ואימו בשדים; ומתוקף כך עולה עניין מקומם של השדים בתרבות בחברה הערבית. עניין זה עולה  באופן עדין, לא כאיזה נושא כבד ומעיק, ובכל זאת בלי טשטוש ובבהירות. הדרך שבה האמונה בשדים מתבררת, הקלילות ועם זאת הרצינות, נובעים מכך שממדוח אפדילה מציג את סרטו כמו במשחק יצירתי שהוא משחק עם עצמו, עם אחיו, עם אביו ומשפחתו, ואיתנו, עם הצופים. זהו כישרון מיוחד ויש בו את היכולת להכיל סתירות פנימיות בדרך של אמפטיה אינטליגנטית.

ממדוח אפדילה מצוי בקונפליקט, וקונפליקט זה הוא ליבו של הסרט: האם ללכת שבי אחר האמונות הללו או לאחוז בעמדה ודעות מתקדמות יותר שיונקות מן המדע, עמדה שאחיו מחמוד אוחז בה ומנסה לשכנע גם את ממדוח ללכת בדרכה. הסיבה שבגללה נכנס ממדוח אפדילה למצוקה הזו, היא שאינו חש בטוב. בכל לילה הוא חולם אותו חלום מפחיד, שחוזר על עצמו, ומתעורר עם לחץ בחזה ומועקה. בנוסף לכך, או או אולי ליתר דיוק, משום ש-הקריירה שלו דועכת. בעת לימודי הקולנוע (ממדוח אפדילה למד קולנוע בסם שפיגל) זכה אפדילה להצלחה רבה; אבל כעת הוא מובטל, לא עושה סרטים וההצלחה נראית רחוקה. אפדילה מתכנן את "הקמבק" שלו, ומכריז על כך מדי פעם, בקול גדול ובאירוניה רבה, אבל הלחץ בחזה והחלום המפחיד חוזרים ומפריעים. הוא מתחיל לחשוש לבריאותו – אף שאינו מפסיק לעשן – ומתחיל לבקר אצל כל מיני רופאים ומרפאים. אחיו טוען שהוא בריא לגמרי, וממליץ לו לעשות קצת ספורט, כושר.

הסרט עצמו הוא פסיפס צבעוני ועשיר המתאר את התהליך שאפדילה עובר תוך שהוא שואף לתוכו את אווירת טירה ושכונותיה, ומציג הווי חיים שמסורת ומודרנה שזורים בו זה בזה. המבט שממדוח אפדילה שולח אל החברה הערבית המסורתית אינו שופט. זהו מבט אוהב ומחויך. יש בו אירוניה רבה ולעיתים מתנוצץ גם שמץ של גיחוך בחיוך, בעיקר במפגשים ובשיחות עם אחיו מחמוד, אך זהו גיחוך סלחני והחיבה לעולם לא נעדרת ממנו. מורכבות המבט הזה לכשעצמה מרעננת ומעניקה הנאה בעת הצפייה.

עולים על הדעת סרטים רבים שנעשו בעבר, איתם הסרט מתכתב; ההיסטוריה של הקולנוע נוכחת במעמקי הסרט והתכתבות זו מעשירה אותו מאוד.  מוטיבים מסרטיו של אמיר קוסטוריצה למשל, ופליני (ובכלל הניאו-ריאליזם האיטלקי). אלא שלא רק לסרטים אלה מרפרר אפדילה. בחדרו, שהוא מכין אותו לקראת "הקמבק הגדול" הוא תולה פוסטרים להשראה. אחד מהם, במרכז הקיר, במקום הבולט ביותר בחדר, הוא פוסטר של סרטו של קיובריק "הניצוץ". בפוסטר נראים פניו של ג'ק ניקולסון בהבעה החייתית המפחידה המפורסמת מתוך הסרט, ופרצוף זה ניבט במשך כל הסרט מן הקיר שבחדרו של אפדילה. אפדילה עצמו מתייחס בדבריו בסרט לפרנקנשטיין. וחלומו, שהוא סרט בתוך סרט (כמו סרט  נוסף שהוא מביים במהלך הסרט ונראה גם הוא בתוך הסרט)  מעוצב כסרט אימה: סרט אימה גנרי ומגוחך שמכיל את כל הדימויים הצפויים ואת כל הקלישאות (שמוצגת כקריטורות) ונערך בעריכה הכי טיפוסית לז'אנר זה (וגם כזו שאופיינית בז'אנרים אחרים כאילו אכספרסיביים ו"אמנותיים") סרט שכמו שיצא מבית-יוצר דיגיטלי גנרי, והוא אמירה אירונית ומצחיקה מאוד לא רק על סרטי אימה אלא גם על קליפים וסרטי פסבדו-אוונגרדיים. חוץ מזה, הסרט-חלום אימה מרפרר, באמצעות ההתעסקות בחלום ובכאבי הלב, לסרטי אדם זאב ואיש הזאב.

אפשר לומר שמבחינה פסיכולוגית וחברתית, עולות בסרט כמה שאלות על מסורת, יחסי אב ובן ומשפחה, ובעיקר על אמונות תפלות ופוסט-מודרניזם, שיצר את הניו-אייג', המשלב מיסטיקה ומודרניות. מצד אחד, יחסו של אפדילה להוריו הוא יחס של אהבה וכבוד. הוא קשור אליהם בקשר חם ואמיתי. ואגב. גם הם, כמו כל בני משפחתו,  ניחנים בחוש הומור וקסם אישי בדיוק כמוהו (כל בני המשפחה מאוד יפים ופוטוגניים, אגב, כמו ממדוח עצמו, שלו פני תינוק מיוחדים). מצד שני נראה שהכבלים המשפחתיים והאמונות בשדים מחניקים את אפדילה והוא מנסה להתמרד בהם ולבנות את עצמאותו, בלי להפר את הנאמנות המשפחתית ובלי לפגוע בבני המשפחה. מצד שלישי, קיימת האירוניה והפקפוק באמונות התפלות וכן מנצנצים הרמזים שאפדילה שותל בסרט, על השפעותיהם של אמונות אלה על הילדים על הדרך שבה הם, וגם הוא בילדותו, גדל בצלן; אחיו מגחך על אמונות אלה וטוען שבחברה הערבית אי אפשר לדבר על בעיות פסיכולוגיות או פסיכיאטריות ולא יעלה על הדת לשלוח מישהו לטיפול, ומסיבה זאת הם נעזרים בשדים. הוא מנתח את דרך הריפוי בעזרת האמונה בשדים באופן מבריק ויפה. מצד רביעי נמשך אפדילה לעולם השדים המיסטי רב העלילות הצבעוני והוא מוצא בו דרכים מעניינות אל עצמו.

כפי שכבר עלה מדבריי, הויזואליות של הסרט חזקה ויפה. הסרט הוא פסיפס עשיר וקליידסקופי. אפדילה מסיים את הסרט בקלוז-אפ של פניו. הפריים האחרון מצולם לאחר שאפדילה מספר לאביו את חלומו בנוכחות כל בני המשפחה. האב שואל אותו שאלות ומסביר את החלום. אחר-כך אפדילה מכריז שהוא נרפא. אביו טיפל בעבר באנשים שנרדפו על ידי שדים, והוא מספר על כך, שהצליח להוציא מהם את הדיבוק והם נרפאו. לאחר שאפדילה מכריז שנרפא הוא מביט אל המצלמה מהצד, מהכתף, במבט עמוק אל תוך העיניים של הצופה, בפריים כהה משהו ואפלולי הסגור על פניו. וזה הפריים שסוגר את  הסרט.  בשעה שהוא מביט מכתפו הצידה אל תוך המצלמה, במבט העמוק, הוא נראה מחויך ומחייך ועם זאת מקרין משהו נוסף והלב מנתר, כי יש במבטו שמץ של אופל. מין איש זאב בעור של כבש. אגב, לכבש יש תפקיד מרכזי בסרט. המון אסוציאציות נולדו וקפצו בי למראה הפריים החזק הזה שסוגר את הסרט; ואני רוצה לציין אחת מהן החזקה ביותר שעלתה בי. נזכרתי בבכחוס של קראווג'יו (Caravaggio). קראווג'יו צייר שני בכחוסים: אחד בכחוס החולה, זה בכחוס רדוף השדים.  והשני בכחוס אל היין היפה, הבריא, אוהב החיים.

.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילנה  On 24/03/2012 at 22:09

    כתבה מצוינת, על סרט מרומם. היה מעניין.הרגע סיימתי לראות, ואפילו קמתי מהספה, וחיפשתי על ממדוח ברשת. היה גדול. אישי, מסקרן, ומלמד. תודה, גם לך, על הכתיבה, וגם לממדוח על החשיפה, ההומור, והיצירתיות.

  • איתי  On 24/03/2012 at 23:09

    כנ"ל – גם אני הרגע ראיתי את הסרט ששודר בערוץ 8, במקרה לגמרי הגעתי אליו תוך כדי זיפזופ והוא פשוט תפס אותי – סרט מיוחד, אנושי ועשוי עם הרבה הומור – המשפחה בסרט מקסימה – מומלץ בחום!

    אשמח לדעת אם מישהו יודע איפה ניתן לצפות בו שוב (צפייה ישירה/ הורדה/ טלוויזיה/סינמטק ?)

  • איה  On 25/03/2012 at 14:31

    תודה לכם על תגובותכם !

  • baronit  On 25/03/2012 at 20:03

    באמת סרט מקסים. משהו משהו. עבר גם את מבחן העייפות שלי ואני ידועה בתור נרדמת סדרתית בסרטים.

  • צופית  On 18/05/2014 at 21:07

    היום צפיתי בפעם השניה….
    סרט מעולה, נחקק בזכרון.
    לא מבינה מספיק בקולנוע כדי חהבען הקשרים לסרטים אחרים אבל המשפחה והיחסים בינהם שבו את ליבי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: