מטרופוליס ישראל – עיון בשיריהן של יודית שחר וסיגל בן יאיר (1)

המילה אספלט מציצה בשיריהן של שחר ובן יאיר כמטען כבד של משמעויות. בן יאיר כתבה שיר שכותרתו היא: האספלט ממזער אותי, ואצל שחר מבצבץ האספלט כמושג טעון רב עוצמה שמספר סיפור של דיכוי וחנק:

"הייתי מלכת אזובי הקטיפה

שרצעו את מרצפות ילדותי

בטרם שיעבד אותן האספלט,

כבשתי עולם

נועצת סכין חלודה במעגל באדמה

הלחה"

מתוך מלכת אזובי הקטיפה י. שחר.

* כל הציטוטים ברשימה זאת על כל חלקיה לקוחים משני ספרים: הציטוטים משיריה של יודית שחר לקוחים מספרה זו אני מדברת בהוצאת בבל; הציטוטים משירה של סיגל בן יאיר לקוחים מספרה לא מעודן בהוצאת הליקון. ציטוטי השירים יופיעו לא מנוקדים ובכתיב מלא.

שחר מציבה את האספלט בגבול שבין העבר, המיוצג על ידי האדמה האכזרית הטבעית הדשנה, ובין ההווה, שבו האדמה יוּשרה על ידי האספלט ונכבשה על ידיו; המנגינה, הקצביות והנקודה שבה הוצבה המילה, יוצרים תמונה שבה נראה מכבש אספלט המיישר ומהדק את הזפת אל הקרקע, ואנחנו יודעים שהכביש הזה נמצא בעיר מאובקת, בעולם עשן. זהו העולם שבן יאיר מתארת בשירה האספלט ממזער אותי. היא מביאה את האספלט המיישר, המשטח עד דק, כדי להמחיש את כוח הבליעה של העיר, את עוצמת הכבישה, את הדרך שבה היא-עצמה נעלמת בעיר הבולענית:

"האספלט ממזער אותי זעירה זעירה.

מצלמות מתכווננות אליי, טלוויזיות במעגל

סגור,

מכשירי ציתות, גלאים חשאיים"

מתוך האספלט ממזער אותי ס. בן יאיר.

שחר מנגידה ומעמתת  בין עולם הטבע של העבר לבין האורבניות שבהווה. בן יאיר מתארת את כוחה  הטורף והמטריף של האורבניות. האספלט בשיריהן הוא אם כן, כוח בולע וכובש, עירוני, בניגוד לטבעי, ההיולי. זהו עולם טכנולוגי, עולם ההמונים. והעולם הזה הוא עולם לוכד, כפי שבן יאיר מתארת בשירה האספלט ממזער אותי. הטכנולוגיה רודפת, רודפנית ורודנית: "מצלמות מתכווננות אליי, טלוויזיות במעגל סגור". את אותה עיר רודפת והמונית, שאינה נותנת רגע למנוחה, מתארת שחר כבמה של דימויים מסרסים המתמקדים באישה. בעוד בן יאיר מוקפת מצלמות ומכשירי ציתות העוקבים אחריה ומתעדים כל תנועה שלה, שחר מוקפת פרסומות שמציגות דימוי נשי פנטסטי בלתי אפשרי, התובע ממנה להתיישר, לעצב עצמה, על פי המודל שהוא מציג. אצל שחר העיר מציפה את התודעה במצג דימויים סקסיסטי, הניבט אליה מכל פינה. מופע שמציב מראה מול הנשים, המביטות בו ודרכו בעצמן, בתיעוב עצמי. גם אצל שחר, בבואה לתאר את העיר המסרסת בדימוייה, מופיע ומציץ האספלט בנקודה קריטית כדימוי טעון, וגם כאן הוא מייצג את המציאות העירונית הדורסנית:

"אני כותבת לך על חיים בהם

האהבה נמדדת על פי

הקף הירכיים

ומוצקות וזקיפות השדיים,

מעל כבישי אספלט מקרינים

מסכי לייזר סופר מודל

בנות חמש עשרה עם פני

מלאך מורעב וגוף של ילד

שגורמות לדור שלם של נשים

לתעב את עצמן,

פנטזיה של נעורים בלתי מתכלים,

כשאני תוחבת את ירכיי

המתעגלות לזוג מכנסיים אני

חשה עוד צריבה של כישלון"

מתוך 17.5.2003  י. שחר.

גם בן יאיר מתייחסת לדימויים הנשיים הסקסיסטיים הניבטים מכל עבר, והעיר מתוארת אצלה כמלכודת, שגורמת לה לברוח, לטרוק את הדלת ולהשאירה מאחור. אצל בן יאיר המפגש עם העיר מוצפת הדימויים הסקסיסטיים הוא מאבק על השפיות, על העצמיות שמאיימת לקרוס ולהעלם:

"שרירים מהודקים, חולצת איב-סאן-לורן, פנים של טלנובלה.

בכל חלונותיי רעשים מתכתיים, חניות חסומות,

נאקות מבית השכנה.

העיר שואפת אותי

אל ריאותיה המפויחות.

פניי אינן פניי."

מתוך האספלט ממזער אותי ס. בן יאיר.

ויודית שחר אומרת:

"אבל אני אישה עירונית קשוחה

מהדור שלאחר שחרור האישה

מודדת לבד מדרכות מאובקות

נושמת סילוני פליטה רעילים

מרחפת בין המון פנים עלומים"

מתוך בדידותה של הבדידות י. שחר.

העיר, אם כן, בשיריהן של שחר ובן יאיר, היא מרחב מוצף דימויים, שפועל על פי קודים מסוימים וברורים, המוכתבים באמצעות מסרים, המכוונים בעיקר לנשים, ומציבים בפניה דרישות של בלתי אפשריות להשגה. טלביזיות במעגל סגור, מצלמות, מסכים מקרינים פרסומות – כלים שבאמצעותם מנוהלת העיר, על ידי אנשי השררה, להם שייכת העיר, ובאמצעותם מועברים המסרים לאזרחיה. י. שחר ו-ס. בן יאיר מלוות את האזרחים קשי היום. הן שייכות לעולם התחתון, לפועלים. כל אלה מעלים על הדעת (מתבקש להזכיר את אורוול וספרו – 1984)  את מטרופוליס, העיר המחולקת לשניים, בסרטו של פריץ לאנג. רושם זה אכן מתחזק ומתבהר, ככל שמתעמקים בשיריהן של שחר ובן יאיר, המציגות עולם מעמדי קשוח: העולם התחתון של קשי היום העניים, הפועלים, המזכירות והמוקדניות, הנאבקים על פרנסתם, הנמצאים במצב מתמיד של תסכול, פחד, זעם וכאב. והעולם העליון, עולמם של העשירים ואנשי השררה, אשר מנקודת מבטן של המשוררות, השייכות לעולם התחתון, הוא כוכב מרוחק ונוצץ בברק שקרי, כוכב העושקים: אנשי השררה והעשירים העושקים והמנצלים את פועלי העולם התחתון. שחר ובן יאיר מתמקדים בעיקר בדיכוי הנשי במטרופוליס זו. וכך נוסף לשני העולמות העולם התחתון של הנשים. כלומר, על פי שחר ובן יאיר, העולם התחתון אינו הומוגני אחדותי ומאוחד, גברים ונשים יחדיו, אלא מחולק, כמו בבית הכנסת, לעזרת גברים ועזרת נשים ("בבית הכנסת אלוהים ושאר האבות / רצו אותנו יושבות מאחור" י. שחר אבא שלי ואלוהים).

גם שחר וגם בן יאיר עומדות בשיריהן מול אותו עולם, מטרופוליס אורבני אדיש, הומה אדם, מפויח ומדכא. והעולם הזה, גם אצל שחר וגם אצל בן יאיר, הוא עולם מאוד יקר. זהו עולם שמוצץ את כספן. שהאורבניות מתוארת בו כמשאבת כספים ואנרגיות אדירה. העיר שייכת לעשירים, לעולם העליון; העיר היא עולם שאינו נגיש, הוא מרוחק ומציג עצמו כזוהר, אך אי אפשר לגעת בו. משום שהעיר היא מועדון סגור, לעשירים בלבד, ועל העניים לחזור למטה, לעולמם התחתון, עולם העניים:

"בקניון בתחנה המרכזית החדשה שורה רביעית מימין

אני זוממת בצומת

ספרים לגנוב"

מתוך בקניון ס. בן יאיר.

.

.

המשך בחלק ב'

לינקים:

אסתי סגל על יודית שחר – ראיון

אסתי סגל על סיגל בן יאיר – רשימה

זו אני מדברת

לא מעודן

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: