האוצר והממשלה נגד הרופאים, המתמחים ומערכת הבריאות

כבר יותר משלושה חודשים נמשכים שביתות ועיצומי הרופאים. היום התחילו הסטודנטים לרפואה להפגין ואתמול המתמחים איימו בשביתת רעב. המתמחים איימו בשביתת רעב! המתמחים! במהדורות החדשות בטלביזיה הם נראו כועסים ומרומים ואשפזו את עצמם בשל תשישות.

השנה ליוויתי קרובת משפחה לבית החולים כמה פעמים וראיתי מה קורה. ולא שזה חדש. אבל ראיתי מקרוב, הרחתי את המצוקה. ופחדתי. הלב שלי רעד. ליוויתי אותה למיון בתל-השומר וראיתי, ראיתי את הלחץ האדיר, את כמות הרופאים המזערית ואת האחיות המעטות, שמטפלים בכמות עצומה של חולים. הצפיפות, ההמולה. פחדתי. לא רק בגלל שבתי חולים זה מפחיד (זה מפחיד) אלא בגלל המצב. והמצב על הפנים. במו עיניי ובמו אוזניי שמעתי וראיתי אחיות ממש צועקות בטלפון 'אני לבד, אני לא יכולה', ו'אין לי, אין לי, אני לבד פה'; ואיך הן מתרוצצות, מנסות להדביק את הקצב! ואת הרופאים, מתנהלים במין מצב צבירה שבין עייפות לריחוף אדיש, רציניים, קשובים. כולם עובדים שם עבודת קודש!  זו לא מליצה. אבל אתה רואה, בנאדם, אתה רואה איך הם קורסים.

אז עקבתי אחר "המשא ומתן" הזה הסחטני שבין האוצר לבין הסתדרות הרופאים. חרפה זה ביטוי עדין. הרפואה הפרטית תופסת  מקום יותר ויותר גדול במערכת הבריאות בארץ. הנושא מעט סבוך, אבל הבסיס פשוט ואין הרבה מה להבין: האוצר מחזיק חזק את הכסף ומקמץ בהוצאות. מפריש תקציבים קצוצים. שיסתדרו לבד, אלה שם בבתי החולים. מה אכפת לו לאוצר. אם חלילה איזה שר או בכיר כלשהו יהיה זקוק לטיפול רפואי, הוא לא ימצא עצמו ממתין במיון שעות על גבי שעות. הוא יגיע מהר מאוד למחלקה ויקבל טיפול. כן, ככה זה. הניתוק שבין אנשי השררה והשלטון וההון לציבור הוא עצום. הפערים ענקיים. וזה לא חדש. אבל "העם" עדיין לא קולט את המצב לאשורו. עובדה. העם מצביע לימין, שגורם לניתוק הזה, שמרחיב ומעמיק את הפערים.

אז עקבתי אחר השביתות והעיצומים ובכל פעם שיצא לי ללוות את קרובת משפחתי לאיזו בדיקה או טיפול, הבטתי סביב וראיתי את המצוקה ניבטת, את העומס הגדול,  וחשבתי
לעצמי, איפה אני חיה, לכל הרוחות!? מה זה המקום הזה? הרופאים אומרים: אנחנו נלחמים על  תקנים! אנחנו לא עומדים בעומס! צריך עוד כוח אדם! אי אפשר להמשיך ככה! מערכת הבריאות קורסת! וכולם יודעים שזו האמת. מתמחה אומר, אני עובד 26 שעות רצוף! אבל באוצר שמים זרת, לא אכפת להם. כבר יותר משלושה חודשים! תגידו לי, איפה אנחנו חיים?! מה זה הטירוף הזה! מה הם רוצים שם למעלה, המוּגנים הדשנים? שאנשים פשוט ימותו מחוסר טיפול הולם?! זהו? נגמר? הגענו לגיהינום?

האדישות הזאת באוצר, של הממשלה של ראש הממשלה – זו שחיתות מוסרית. פשע.

אני תוהה כמה מתמחים הצביעו לליכוד, לליברמן, לקדימה. אותה תופעה חוזרת על עצמה שוב ושוב: כמו במחאת הקוטג', כמו במחאות קודמות במשך שנים, כך גם במחאת האוהלים. אפשר לראות ולשמוע. קראתי למשל דיונים בפייסבוק, אנשים כותבים במין אקסטאזה, 'כולנו פה למען מטרה אחת אין שמאל וימין, תעזבו אתכם אנחנו פה ביחד למען מטרה אחת'. הסיסמה הזו חוזרת על עצמה.  האזרח הישראלי שחולם על אחדות, "אנחנו עם אחד", סובל מפוסט-טראומה פוליטית: האימה מפיצול, הפחד מאיבוד מומנטום, מעזיבה של אנשים. רוצים "להיות ביחד" "למען מטרה אחת". במצב כזה, כל שרבוב של אמירה פוליטית, איזה סימן לפוליטיקה, מעורר מיד התנגדויות עזות וכעס. אחד כתב שם, 'אני מצביע ליכוד, זה לא שמאלנים פה, אין שמאל אין ימין אין כלום, אנחנו פה למען מטרה אחת'. אלוהים, מה זה השטויות האלה?

הימין הוא זה שבשלטון כבר כמעט שני עשורים והוא זה שאחראי: להפרטה המואצת, של מערכת הבריאות, הרפואה הפרטית שהולכת ומתרחבת, לתקציבים שמקוצצים יותר ויותר, למערכת החינוך שרמתה יורדת, להשכלה הגבוהה שמתדרדרת ולעזיבת "המוחות" את הארץ; הימין אחראי למדיניות הכלכלית הפראית, לצמצום וחיסול מדיניות הרווחה, לגידול בעוני ולפערים שהולכים וגדלים בין המעמד הבינוני, שנשלק ונשחק, לקומץ עשירים שמתעשרים עוד ועוד. הקשר בין הון לשלטון הולך ומתהדק והשחיתות
בצמרת הולכת וגדלה. מה זה אין שמאל ואין ימין? ציבור הפוסט-טראומה התחיל להצמיח לעצמו בינה לקויה; פחד שיהרוס את "האחדות" האשלייתית; פחד מפוליטיקה. אבל
בנאדם, פוליטיקה היא המנגנון שבאמצעותו מנהלים את המדינה, את הדמוקרטיה. אי אפשר בלי פוליטיקה.

לכן חשבתי לעצמי, מעניין כמה רופאים ומתמחים יצביעו בבחירות הבאות לליכוד או לליברמן או לקדימה,  שהיא לחלוטין מפלגה עם אג'נדה לא סוציאל-דמוקרטית,
אלא ניאו-ליבראלית קפיטליסטית.  כמה מתמחים יצביעו למפלגות הימין. אם נניח אשאל מי מהם, למה אתה מצביע לימין, אלה קפיטליסטים, למה למה? הוא יגיד: תראי, תשמעי, זה לא קשור! זה דבר אחד וזה דבר אחד! זה לא קשור! זו תהיה תשובתו, כי זו תמיד התשובה. ולמה? כי אנחנו חיים בארץ הלא-קשור. שום דבר כאן לא קשור! המדינה לא קשורה! למה היא קשורה?

אני זוכרת איך הרגשתי אז כשישבנו במיון. ההמולה ועמך ישראל. ברגעים הכי קשים, ברגעי החולשה הכי גדולים, יושב אדם שעות וממתין, ומסביב ייהום הסער. וכן, לא נעים, מצאתי את עצמי גם חושבת "עליהם", על ה"עשירים". קרובת משפחתי היא אישה חזקה מאוד (טפו!)  אבל היא הרגישה לא טוב. ובכל פעם העבירו אותה ממקום אחד למקום אחר; כאן בדיקה, כאן לחכות לרופא. וזה נמשך שעות! ומסביב ישבו והמתינו עוד רבים כמוה. מחכים, עוברים מנקודה אחת לשנייה. בכל פעם שהסתיים שלב ואמרו לה לחזור שבת ולחכות, שאלתי כמה זמן? כמה זמן לחכות. וענו לי, עם מבט עמוק לתוך העיניים ובקול שקט, שעתיים אולי שלוש. אז חשבתי לעצמי שהעשירים וכל מיני כאלה בכירים, הם לא מחכים, הם פשוט מדלגים על כל החרא הזה, הם מקבלים מיד את הטיפול להם הם זקוקים.

ישראל תמיד התגאתה במערכת הבריאות השוויונית שלה, המתקדמת, הטובה "לכולם". אבל מה שקורה בפועל הוא שמערכת הבריאות מתפצלת לשתי מערכות: האחת הציבורית לעמך, השנייה לעשירים.

אבל זה מה שהעם רוצה. כי יש איומים. איראניים, פלסטינים שרוצים "לקחת לנו את הארץ", חיזבאללה, חמאס. ועושים לנו תרגילי עורף והפחדות לחיזוק שריר הלב.

מעניין מה יצוץ הפעם. איזה "איום" יופיע לפתע פתאום, לנוכח כל המחאות, השביתות והמוחים. נוצר קצת לחץ, אומרים ש"ביבי נלחץ". מעניין איזו הפחדה תרים את ראשה? איזו התרעה מרעננת. משהו. קצת רעל לשיכוך הכאבים. קצת סם לטשטוש הראייה. שהמציאות לא תופיע כל כך ברורה. מה יקרה הפעם? איזו בהלה משתקת תיזרע הפעם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: