השומר הגדול והשומר צער – יומן גנון ציוני פטריוטי

קמתי בבוקר צחצחתי שיניים ואימא הלבישה אותי במכנסיים ונתנה לי שוקו ואמרה לי לנגב יפה את הפה. אחר כך אימא קשרה לי את השרוכים ואמרה שממחר אני צריך  להתחיל לקשור לבד. אחר כך אימא שמה סנדוויץ' בקופסא ולקחה אותי לגן. אבל לפני שיצאנו אמרה אימא כמו שהיא אומרת כל יום ליד הדלת: ולמי אומרים תודה? ולא זכרתי אז אמרתי לאלוהים. אז אימא אמרה, לא, צביקי, תחשוב טוב, אתה כבר צריך לזכור, למי אומרים תודה? חשבתי חזק ולא זכרתי, ת-מיד אני שוכח אבל ניחשתי ואמרתי,  לגידון צער? יפה מאוד אימא אמרה, אבל שכחת את השומר הגדול ותזכור, אומרים גדעון סער, ס-ע-ר, טוב? ולמי עוד, איך קוראים לשומר הגדול? אתה זוכר? כן כן, צרחתי, כי  הייתי שמח, כי ת'שם שלו אני אוהב, אז אמרתי כאילו שאני שר: ביבי בידי-בידי-בום בידי-בים-בם-בום וקפצתי והשתוללתי. אבל אימאשלי התעצבנה וצעקה, לא צביקי! זה לא שיר, זה שם של איש חשוב מאוד ואתה חייב לזכור אותו כמו שצריך, ביבי נתנ-יהו! תגיד לאט ויפה, תודה ל—? אז אמרתי: תודה לביבי נתניה על כל המדינה. טוב בסדר, אמרה אימא, כי היא מיהרה. אבל במדרגות היא חזרה שוב על איך שאני צריך לזכור להגיד בבוקר ליד הדלת: אתה שומע צביקי, זה מאוד חשוב, האנשים האלה הם המנהיגים
שלנו, השומרים שלנו, שאוהבים אותנו ואת המדינה בכל ליבם ובזכותם אנחנו חיים כאן בארץ הנפלאה הזאת שלנו, צביקי, והם עושים הכל בשבילנו ובשביל המדינה, הם מנהלים את המדינה הנהדרת שלנו ושומרים עלינו! הם השומרים שלנו! והמדינה שלנו היא המדינה הכי יפה בעולם והכי טובה בעולם ואתה צריך לאהוב את המדינה בשביל מה שהיא עושה בשבילך! והשומרים זה המדינה צביקי! אתה צריך לאהוב את השומרים שלך, שעושים את הכל בשביל המדינה! השומרים שלנו שמגנים עלינו מכל הרעים שבאים לכלותנו, אתה יודע מה זה לכלותנו? לא, אמרתי וגירד לי נורא ברגל ובראש. אימא הסתכלה עלי ואמרה, רק חפפתי לך את הראש, יש לך כינים? אין לי, צרחתי, אני שונא שאת בודקת לי ת'ראש. ואימא משכה אותי חזק ונכנסנו לגן.

אחר כך שנכנסנו הגננת צינה ליטפה לי את הראש ואמרה בוקר טוב שמוליק. ואימא התעצבנה ואמרה: צביקי, איזה שמוליק בראש שלך? והגננת צינה אמרה אוי סליחה צביקי, אבל אני רצתי ישר לארגז חול כי רועי ועידו היו שם ורועי החזיק ביד שלו את המשאית שלי ואני כעסתי כי אמרתי לו שלא ייגע במשאית שלי אבל פתאום הייתה מוזיקה כזאת, שיש כל בוקר, והגננת צינה קראה לנו מיד לחדר הגדול ואימא נפנפה לי ביד והלכה. ורצנו לחדר הגדול והסתכלתי על רועי ואמרתי לו שאני יפוצץ אותו אבל העוזרת גננת רינת באה ואמרה לי, איציק, לא לקלל, לא אומרים לפוצץ, והמוזיקה עשתה רעש חזק אז לא אמרתי לה שאני לא איציק, כי היא לא הייתה שומעת אותי בכלל, והגננת צינה אמרה: לעמוד ישר צביקי, רועי לעמוד ישר, והרימה את היד למצח שלה וסימנה לכולם בראש ואמרה: הצדעה, והזיזה את הראש והסתכלה על התמונה של נתניה. וכולנו הרמנו את היד ליד המצח כמו שהיא עשתה, כי ככה צריך לעשות,  והסתכלנו על התמונה הגדולה של נתניה וגידון צער. ורועי שר חזק כי הוא יודע את כל המילים אבל אני תמיד שוכח אז
עשיתי רק עם השפתיים. אבל אז הגננת צינה אמרה בקול חזק: רועי! בלבב, לא בנֶבַך, בלבב זה בלב, יופי, לא לא, ולפ-א-תי, ולפ-א-תי מזרח, לא לעצי מיצַח, מה זה מיצח? להקשיב למילים ילדים, צופיה, שרוליק, צו-פי-יה, לא הומיה. ככה כל הזמן היא תיקנה, וזה היה מפחיד כי אני לא זכרתי בכלל שום מילה, והמוזיקה החזקה המשיכה והיה בלגן ואז שוב היא צעקה: אלון,  תעמוד ישר, תרים ת'יד, ועשיתי כל הזמן עם השפתיים כי פחדתי שהיא תתפוס אותי ואז היא צעקה: עינת,  בקול רם, לשיר בקול רם מה את  ממלמלת, ולהגיד נכון, פ-ני-מה, לא פנינה, פנימה זה בפנים, בבקשה לשיר ברור ילדים, יופי חגית, לעמוד ישר צביקי, ואני ישר קפצתי ועמדתי ישר כי נבהלתי, חשבתי שהיא הרגישה שאני רק עושה עם השפתיים וככה היה כל הזמן. ואחר כך עברנו ליד התמונה של נתניה וגידון צער ונגענו בה ונישקנו את הכף יד וצינה הסתכלה עלינו בעיניים חזק שנעשה את הכל בשקט ואחר כך רצתי ישר לארגז חול וחטפתי את המשאית ורועי הסתכל עליי בעיניים שלו וראיתי שהוא עצוב אז נתתי לו את המשאית והוא חטף אותה והתחיל להשתולל והתחלתי לרדוף אחריו.

אחר כך בהפסקת צהרים אחרי ששטפנו ידיים לקחנו את התיקים ואת הקופסאות אוכל וישבנו ליד השולחנות וחיכינו וצינה צעקה שנשב בשקט ונשלב ידיים מאחורי הגב. רועי לא ישב זקוף אז צינה צעקה עליו והיה שקט חזק וצינה אמרה כמו שהיא אומרת תמיד: לפני האוכל מברכים על השומרים ש-ל-נו—וחיכתה כזה, וכולנו המשכנו אחריה בקול חזק: ביבי נתנהו וגידון צ-ע-ר. אומרים חזק כזה את  ה- נת-הו ואת הצער. וצינה אמרה: ועכשיו הברכה. והיא בירכה בקול רם את השומר הגדול והקטן שאני לא זוכר את המילים של זה ובסוף היא צעקה: יבורכו יבורכו יבורכו. ואנחנו צעקנו אחריה: מבורך מבורך מבורך. ואז מותר להוציא את האוכל ולאכול.

אחר כך ישנתי.

ואחר כך אימא באה לקחת אותי. היא הסתכלה עליי והלכנו הביתה ובדרך היו תמונות גדולות של השומר הגדול נתניה והשומר הקטן צער וכל פעם אימא עצרה ואמרה לי: מי זה? והייתי צריך לנחש עם זה צער או ביבי נתניה. ובגלל שידעתי בדיוק כל אחד אימא קנתה לי ארטיק.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: