להחליף דם – תסריט קצרצר

להחליף דם

דפי יושבת במושב האחורי במונית. היא לובשת בלייזר בצבע סגול לילך והיא נראית כמו בת בלי גיל. האור חריף מאוד ובהיר. קרני אור זוויתיים של שמש חורפית, בשעת צהריים, חודרים למונית ומשתברים על השמשה הקדמית. המונית נוסעת ברחובות צפון-מרכז תל-אביב (בסביבות כיכר רבין) והנסיעה מהירה ומתנהלת בפראות, בתפניות חדות, המלוות בחריקות בלמים צורמניות. צליל החריקות מתערבל בקולות הבאים מהרחובות ההומים שבחוץ. מכשיר הקשר פולט קשקשת: כתובות שהסדרן מקריא, טרוניות שלו ושל הנהגים הנרגנים. בנוסף לזה הרדיו במונית פועל ומשמיע מוזיקה קצבית. מתקבל רושם שהמונית צפה בתוך מהומה. חיים הנהג נראה אדיש לבליל הרעשני המקיף אותו. הוא כבן חמישים פלוס, כרסתני ומיוזע – זאת דפי יכולה לראות ממקומה בצד ימין של המושב האחורי – שערו מדובלל, בהיר ומעט מג'וּנג'ן. דפי נראית מעט מנותקת; כמו ילדה חולמנית שיושבת לה ונוסעת להנאתה. היא בוהה בחפץ קטן שהיא אוחזת בידה. חיים עצבני ונמרץ, מדבר בסטקטו חגיגי ובעליצות, כאילו שהוא נמצא בעיצומה של מסיבה. הוא מעיף מבט זחוח אל הראי שמעל ראשו, מביט בדפי:

חיים – יופי איך את נראית, בובה. כבר הרבה זמן לא ראיתי אותך, החלפת דם!

דפי מתבוננת באולר קטן שבידה. אולר קטן ורדרד.

חיים – הא? החלפת דם, זה חשוב להחליף דם

דפי  – אבא שלי נתן לי ת'אולר

חיים  – זה חשוב להחליף דם.
זה ממריץ, מזרז, מעורר את הבנאדם

דפי  – אבא שלי הביא לי ת'אולר. היה לי
גם אוסף שלם של אולרים. היו לי הרבה אוספים

חיים  – תעזבי אותך מאוספים, תחליפי דם.
תראי איזה יופי את נראית, הפנים, חלקים. מי זה הבחור? אוהב להחליף דם,
בטח אוהב. מי שלא אוהב להחליף דם – נרדם!

דפי  – הכל הייתי אוספת. היה לי אפילו אוסף של

חיים – תיקים

דפי –  מה? לא, של תמונות נוף. נורא אהבתי נופים. אני עוד אוהבת. הייתי אוספת הכל,
לא יכולתי לזרוק. אפילו תמונות עם נוף מכוער לא יכולתי לזרוק

חיים – בשביל מה לך? תזרקי. תחליפי דם. זה מזרז, מעורר ת'בנאדם

הוא אוחז בהגה בחוזקה ופונה בחדות. שוב נשמעת חריקת בלמים צרחנית, והמונית נעצרת בבת-אחת מאחורי מכונית מאזדה העומדת במקומה. פקק. חיים מעקם את פניו בכעס ופולט בעצבנות:

חיים – מה יש לו, מה הוא עומד, העכבר?

הוא לוחץ בכף ידו השמנמנה על הצופר, שמשגר מעין קול צעקה. הוא משגר שני צפצופים רמים וארוכים, אבל מן המכונית שלפניו, המאזדה, לא באה שום תגובה. אפשר לראות את הפקק הקטן המשתרך לפנים. חיים מאבד את סבלנותו:

חיים – נו בובלה, מה נתקעת?! כסף זה מותק, זמן!  סע כבר! סע כבר!

דפי משחקת באולר בכפות ידיה. האולר סגור והיא מעבירה אותו בין אצבעותיה. חיים מנגב ברוגזה את זיעת פניו בכף ידו, פורם כפתור בצווארונו.

דפי – היו לי המון אוספים

חיים (בעצבנות) – את עוד ממשיכה עם האוספים?

הוא מביט אליה דרך המראה הקטנה שמעל ראשו.

חיים –  אין לך מה לעשות בחיים חוץ מלקשקש לי על אוספים?
תראי מה קורה בכבישים!

דפי משפילה את עיניה בעלבון. בינתיים התנועה מתחדשת, אבל באיטיות. המונית מזדחלת אחר המאזדה שלפניה.

חיים – ממה-מיה! תראי מה זה צב!

דפי מרוכזת באולרה, פותחת אותו. מבטה נעוץ בלהב, כאילו מהופנט. פתאום חיים פולט:

חיים – קיבינימט!

הוא תופס את ההגה ומבצע פניה חדה, ועוקף בפראות את המאזדה. התפנית כל כך חזקה וחדה, שדפי מטלטלת מעוצמתה ומוטלת לשמאלה ונשכבת. היא מנסה להזדקף ומניפה מעלה את ידה האוחזת באולר, בניסיון להתיישב,  וכך, תוך שהיא זורמת עם תנופת הנסיעה, היא מעבירה, בכוונה אבל כאילו בדרך-אגב, את להב האולר על פרק ידה השנייה. דם פורץ, פניה מתעוותות בכאב ועיניה נעצמות. חיים מסיים את עקיפתו הסוערת בעצירה פתאומית. דפי שוב מושלכת לאחור; וחיים נשען לאחור, מתרווח בכיסאו ומביט ברמזור שמולו – אדום – ומתנשף בהקלה. דפי נושכת את שפתיה, פניה מקומטים ממש מעוצמת הכאב, אבל היא לא משמיעה הגה ואט אט צונחת ונשכבת על גבה. חיים פותח במלל מצטדק ורוטן:

חיים –  שבבית שלו יזחל, לא על חשבון אחרים!
מה זה פה? מלון אורחים? פה זה ג'ונגל! כבישים!
כבישים ועכבישים!

הוא מעיף את מבטו אל הראי שמעל ראשו, מחפש את פניה של דפי. פניה של דפי אינן משתקפות שם. הוא מחזיר את מבטו קדימה, נושם בכבדות עוד נשימת רווחה ומביט סביבו, ברמזור שמולו.

חיים (נוהם) – חושב שזה מלון אורחים המאניוק

שוב הוא מעיף מבט אל הראי, ושוב פניה של דפי אינן מופיעות שם. אז הוא מסתובב לאחור.  עיניו נפערות בתדהמה, נשימתו נעתקת. הוא קופא במקומו. לוטש בדפי מבט זגוגי הנעוץ בה. דפי שכובה על המושב האחורי על גבה, ראשה שעון במלוכסן על מסעד המושב, מול מושבו, מושב הנהג. פניה כבר ישרים וכמו רגועים והיא חיוורת. רגליה מופשלות מטה בתנוחה של חצי ישיבה חצי שכיבה, וידה השמאלית, הפצועה, מוטלת ישרה לצד גופה ותולה ברפיון. הדם מטפטף על הרצפה. ידה השנייה מונחת על ירכה והאולר זרוק לצדה. היא מביטה בחלון שמולה ונראית מפוכחת וערנית, מהורהרת, כמו מקשיבה לעצמה, בוחנת את מצבה, ודמעות הכאב נקוות בזוויות עיניה. חיים מחוויר, משתנק ובולע את רוקו כעומד להקיא. הוא מפלבל בעיניו וממלמל לעצמו הברות לא ברורות. פתאום נשמע צפצוף חזק ודוחק מכיוון רכב העומד מאחוריו: זו אותה מאזדה שקודם לכן עקף אותה בפראות. חיים מנתר במקומו וצורח:

חיים – רגע! רגע!! חיות!

הוא קופץ בחזרה אל ההגה, הצפצופים ממשיכים וממשיכים: קטועים, קצביים, טורדניים.

חיים (לעצמו) – עכשיו הוא ממהר, פתאום הוא ממהר

הוא מזיע. מנענע בהיסטריה את ידית ההילוכים. הרמזור מתחלף לירוק, אבל הוא לא עושה דבר. רק מנענע שוב ושוב את ידית ההילוכים, מביט לצדדים במבט נפחד והוא חיוור.

חיים (מייבב לעצמו) – מה אני יעשה עכשיו אמא'לה שלי… מה אני יעשה

הוא מסתובב בחטף לעבר דפי ומעביר בה מבט קצר. פניה לבנות מעט כמו שקופות, הדם ממשיך לטפטף מידה, לאט, טיפה אחר טיפה. חיים מתחמק מן המראה, פונה בחזרה אל ההגה ובולע בכוח את רוקו, ממלמל לעצמו הברות. המאזדה שמאחוריו עוקפת אותו ונשמעות צעקות הבאות ממנה, קללות. מכוניות נוספות, התקועות מאחור, מתחילות לצפצף גם כן. סימפוניית צופרים נשמעת. הרדיו ממשיך להשמיע מוזיקה, רוק סוער. גם מכשיר הקשר ממשיך לפלוט את צקצוקיו הרגילים. וחיים יושב, בוהה בהגה ולא זז. כעבור כמה שניות: הוא פותח את הדלת, פורץ בבת-אחת החוצה, נעמד ומתחיל לצעוק, באיבוד עשתונות:

חיים –  מה אתם מצפצפים?! מה אתם מצפצפים חיות!
מה יש לכם! מה בוער לכם!
מישהו מת לי באוטו ואתם צורחים?! נבלות!

מכונית התקועה מאחוריו מתפרצת קדימה ועוקפת אותו במהירות. שיירת מכוניות ממהרת מיד אחריה בדהרה, בזו אחר זו עוקפות המכוניות את המונית וטסות לדרכן. חיים חוזר למונית, מתיישב וטורק את הדלת בכוח. מחליף מהלך, מביט לאחור, נותן גז, ומתפרץ בנסיעת רוורס.

חיים (לעצמו) – מישהי מתה לי באוטו ואלה מצפצפים

דפי – אני עוד לא מתה

חיים (בצווחה) – מה!!

הוא עוצר, נשמעת חריקת בלמים חזקה, הוא מסתובב אליה:

חיים – את תסתמי את הפה שלך את! שמעת?!

הוא מסתובב בחזרה ותופס את ההגה. מעביר את המונית למסלול השמאלי ומתחיל לבצע פניית פרסה מהירה ופרועה. צמיגי המכונית צווחים.

חיים (צועק) – לך אין זכות דיבור את!
את אין לך זכות לפתוח את הפה שלך, את שומעת?!
עוד לא מתה! עוד לא מתה היא אומרת לי!!

מבט מלמעלה מגלה שזו שדירה (בן-גוריון, ליד גן-העיר) והמונית נוסעת במהירות ונעצרת במרחק מה מן הצומת. חיים מושך במעצור יד בכוח, חוטף את שפופרת מכשיר הקשר וצורח לתוכה:

חיים – יוּדה אתה שומע אותי!? זה שמונה!

יודה – כן שמונה

חיים – יש לי פה מישהי גוססת!

יודה – מה!!

חיים – מה ש'תה שומע! חתכה ת'עצמה

יודה – איפה אתה?

חיים – גן העיר בן-גוריון, תקרא לאמבולנס! מהר, אני לא יכול!
יש פה דם! אתה מכיר את הסיפור שלי עם דם!
את הסיפור שלי עם דם!! אני גמור יודה! אתה שם?

שתיקה, רק רחשים נשמעים, ואז נשמע קולו של יודה מדבר אל מישהו:

יודה (לאקוני) – דחוף, מדא, דחוף, אמבולנס לגן העיר בן-גוריון

חיים (מתנשם) – יודה אני מדבר אליך! אני לא מסתדר עם דם! אתה מכיר אותי! מהר!!

יודה – מתקשרים לאמבולנס חיים, תירגע. יורד לה הרבה דם?

חיים (צורח) – הלכו לך האוזניים?! הבעיה שלי! הבעיה!!
אתה  רוצה שאני ייכנס להתקפה?

שתיקה בקשר.

חיים (צורח) – אני יוצא!!

יודה – תירגע חיים האמבולנס בדרך.
שואלים פה אם יורד לה הרבה דם, זה חשוב

חיים(היסטרי) – אתה חרש!?! אני מסביר לך,
אני לא יכול להישאר פה עוד דקה!!

יודה – זה ממדא שואלים, תשים לה משהו בינתיים, הם כבר אצלך

חיים (בצרחות) – מה לשים?? אני מסביר לך הבעיה! הבעיה!!
(בייאוש מתייפח לעצמו) אמא'לה… אמא'לה שלי

אין תגובה ממכשיר הקשר.

חיים (בתחינה, מתייפח) – יודה תענה לי!

נשמעים דיבורים לא ברורים במכשיר הקשר. דפי שוכבת חיוורת, נראית קשובה לנעשה. חיים היסטרי, הוא צורח:

חיים – יודה!! איפה נעלמת! אני הולך!

יודה – אני כאן חיים. האמבולנס בדרך, הכל בשליטה

חיים מחזיר את השפופרת למקומה בחבטה, פורץ את הדלת ויוצא החוצה. נושם עמוק, תופס את ראשו ומתחיל לדדות בסיבובים על המדרכה.

חיים (מדבר לעצמו) –  בשליטה. בשליטה הוא אומר לי. עובדים עליי אלה.
החארות. דווקא אצלי…  דווקא אצלי….
אין לה מה לעשות רק לחתוך ת'עצמה במונית שלי! שלי!!
זה מה נהייה לי… זה הגורל שלי שדווקא אצלי השרמוטה חותכת ת'עצמה

דפי מחזירה למקומה קווצת שיער סוררת שנפלה על עיניה, בידה הלא פצועה. חיים צועק בפתאומיות:

חיים – למה?!!

הוא רוכן אל עבר חלון המונית ומביט בדפי:

חיים (צועק) – אין לך מה לעשות בחיים חוץ מלהביא לי ת'סעיף?!

הוא מזדקף וממשיך לצעוק, לעבר דפי.

חיים – אני רוצה לדעת! מה אני אשם אני רוצה לדעת!
למה במונית שלי?! למה?! אין עוד מוניות?! מה יש מה קרה?!
עשיתי רע בחיים שלי?! פעם אחת בחיים שלי עשיתי משהו רע?! אני שואל אותך?!
(שוב הוא מתכופף אל החלון ומביט בדפי) עשיתי משהו רע?! הא?!
(הוא נובח ממש ליד ראשה ומזדקף, מתנשם) למה זה מגיע לי למה!
לא מספיק לי הצרות שלי? לא ראיתי מספיק דם בחיים שלי! כל החרא שעברתי!
זה לא מספיק בשבילך שאת באה דווקא למונית שלי?! אני רוצה לדעת! לא מספיק?
אין לכם מה לעשות עם החיים שלכם, זה הבעיה! מופרעים משתמטים!
פסיכים! מניאקים! אני לא פתחתי את פה שלי אני! אני הלכתי לאן שאמרו לי!
היום כל אחד מלך! לא מתאים לי לא נראה לי!

הוא דוחף את פרצופו ממש פנימה דרך החלון, של דלת הנהג, ושואג ליד ראשה של דפי:

חיים – היה לך יותר מדי משעמם בחיים! הא?!

מזדקף, נושם נשימה עמוקה ומתחיל שוב להסתובב בעיגולים:

חיים– מפונקת! כמו הבן שלי! לא יודע איפה לשים את עצמו זה!
מסתובב כל היום! אבל צבא?! ללללא!! מה פתאום!
אפילו יום אחד החרא הזה לא עשה! למה הוא יפה נפש!! מיוחד! אנושי!
רחמנות יש לו על כל העולם רק לא על אבא שלו!
בסוף לא יהיה מי שיגן על המדינה הזאת!! זה מה שיהיה בסוף! למה כולכם פה נהייתם עדינים! זה מה שיהיה בסוף!
אתם תשבו פה עדינים ותשתו קפה, וכל המוסלמים יבואו וישחטו אותכם! מרוב שאתם עדינים ורגישים!
כי מי יהיה פה בשביל להלחם?! מי?! מי יישאר?! כלום לא יישאר! לא יהיה צבא
לא תהיה מדינה! זה מה שיהיה מרוב עדינים! טיפת דם לא ראה החרא הזה בחיים שלו! כלום!
פעם אנשים היו הורגים אחד את השני בשביל—

הוא מתחיל להשתעל.

חיים (תוך כדי השתעלות) – … בשביל.. בשביל להתקבל לקורס טייס, לסיירת

השיעול מכריע אותו והוא משתתק. משתעל שיעול עמוק, קשה. מתנשם, נרגע מעט ופולט, לעצמו:

 חיים – מרוב שהוא מחליף דם לא נשאר לו כבר דם , אין לו דם לפסיכי הזה… כלום אין לו!

בעודו מדבר לעצמו, מונית נעצרת לידו בחריקה. נהג המונית, יוסף, נראה מדבר בקשר, ואז הוא יוצא ממנה, ניגש אל חיים וקורא לעברו, כאילו בעליזות:

יוסף – מה קורה חיים נשמה?

חיים – דווקא אצלי חתכה ת'עצמה הפסיכית הזאת, ראית מה זה?… זה אצבע הגורל!

יוסף מתחיל לפסוע לעבר המונית של חיים. רוכן אליה, מציץ בדפי: זהיר, מרחוק, כאילו שהיא מטען חבלה שעלול להתפוצץ בכל רגע.

חיים (צועק לעברו) – זה מלמעלה! נשבע לך יוסף, זה מלמעלה!

דפי מפנה את מבטה הצידה לעבר יוסף ויוסף נבהל ומתרומם מיד. הוא ניגש אל חיים.

חיים – אתה קולט מה קורה פה?… זה מבחן!

יוסף (נועץ בו מבט) –  כן.
יש לך סמרטוט או משהו?

חיים – אין. לא רוצה!

יוסף – מה לא רוצה?

חיים – לא רוצה! לא מגיע לה!

יוסף – בחיאת חיים, תפסיק עם זה.
צריך לעצור לה ת'דם, עד שיבוא האמבולנס

הוא אומר וניגש לעבר תא המטען של המונית של חיים ופותח אותו.

יוסף – אין לך משהו בבגאז'? למה לי אין כלום

חיים (בצעקה) – הנה סמרטוט!

הוא קורא וטופח על חזהו בחוזקה.

חיים – אני סמרטוט! אתה צריך סמרטוט? הנה סמרטוט!

יוסף  – בחייך חיים תעשה לי טובה, אל תתחיל להשתפך לי עכשיו.
סתכל על עצמך, בחיאת! צריך לעצור לה ת'דם!

הוא הופך דברים בתא המטען.

חיים (צועק) – אני סמרטוט אני אומר לך!
קח אותי, תנגב לה ת'דם!

יוסף  מחפש בתא המטען, ממלמל לעצמו:

יוסף – בסדר…

דפי שוכבת בשקט, פניה לבנות ועיניה משוטטות כה וכה, עוקבות אחר הצלילים. הדם ממשיך לטפטף מידה באיטיות.

חיים (בהתייפחות) – נשבע לך יוסף, אני מת שאני רואה דם.
זה מאז, בגלל המלחמה

יוסף – איזה מלחמה

שולף חתיכת  בד, בוחן אותה.

חיים (טראגי) – המלחמה…

יוסף – לא ידעתי, שמעתי שקרה לך משהו בשטחים.
זה נקי?

מנופף בחתיכת בד שמוכתמת בשמן מכונות.

חיים (מתפרץ) – אתה אומר שטחים כאילו שאני ג'וּק!
הערבים האלה חיות! ירו בנו כמו שחיטה!
אז אתה אל תדבר אלי ככה! אתה שומע?!

יוסף (מתעצבן) – תירגע, יא-אללה ש'ך, רק שאלתי

חיים (מתרתח) – לא שאלת! אמרת! מה אני פושע?! הדם שלי פחות אדום?!
אתם אומרים מתנחלים כמו שאומרים פושעים!

יוסף (בכעס) – תירגע כבר חיים בחייך! מה אתה מתחיל לי עכשיו?

הוא טורק את דלת תא המטען.

חיים (צועק) – אז אני מסביר לך שאני לא יכול להירגע!

יוסף – אמרת קודם מלחמה. אני לא שמעתי שהיית באיזה מלחמה.
רציתי לדעת, למה מה קרה?

דפי מקשיבה  להם ומבע פניה מהורהר. קולותיהם  של חיים ויוסף מתחילים כמו להתרחק לאט  לאט ולהדהד, אך עדיין נשמעים ברורים.

חיים – אני יש לי טראומה! בסדר?! אז אתה אל תטיף לי!

יוסף (בעצבנות) – מי מטיף מה מטיף! נפלת על השכל?
זאתי יורד לה דם ואתה מתחיל להשתולל? תתאפס על עצמך!

קולו של יוסף מהדהד בעוצמה וכמו מתרחק ונחלש, מתעבה ונחלש ונמוג. דממה מוחלטת משתררת. רק פניה של דפי נראים והם כמו מאירים. פניה קשובים וערניים. ואז צל נופל על פניה. דפי נושאת את מבטה אל עבר הצל, ופניה מתמלאות בבת-אחת בשמחה, באור גדול, בהפתעה ואושר. היא מביטה אל מקור הצל, כלומר אל דלת המושב האחורי מימין, זו שמול עיניה. רואים את הדלת פתוחה לרווחה ובפתח עומד גוף כהה, מוצל. הוא נראה כגוף גדול וכחלחל, והוא עומד מעליה ואל מול השמש העזה וזֵר של קרני אור יוצא מאחורי ראשו. לא ניתן להבחין בתווי פניו או בתווי גופו וגם לא בגווני בגדיו. הוא אומר:

צל – את מטורפת? מה עשית??

דפי (לוחשת) – איך ידעתי שתבוא, איך ידעתי

צל – מה עשית??

הוא רוכן אליה. ראשו המוצל הכהה, המכותר בזר קרני האור, כמו בוחן אותה. הוא מטה את ראשו  בעצב, בדאגה, בעוד הוא נוטל את ידה הפצועה ומתבונן בה. מניח אותה בחזרה בזהירות בחיקה של דפי ומזדקף. תופס בשתי כפות ידיו בחולצתו, אגרוף אחד מימין ואגרוף אחד משמאל – ורואים כעת שזו חולצת טריקו לבנה ושבצדה, מתחת לכתפו, כתוב צ.ה.ל., אבל עדיין לא ניתן בכלל להבחין בתווי פניו – ואז בבת-אחת הוא משסע אותה וקורע אותה מן המרכז החוצה; כאילו שהיה שם רוכסן במרכזה לאורכה של החולצה; והחולצה נפערת ונחתכת בקו ישר ומדויק. קול קריעת החולצה חזק וחריף. הוא פושט את החולצה מעליו – וגופו חיוור ולא נראה בחדות אלא במטושטש – והוא אוחז בחולצה וקורע ממנה רצועה, בדייקנות, כאילו שהבד מקווקוו ומוכן לתלישה במסלול הקריעה. כך הוא תולש ממנה עוד ועוד רצועות ישרות, שנראות כתחבושות רחבות. ואז הוא רוכן אל דפי ומתחיל לגלגל את הרצועות סביב פרק ידה הפצוע, ומהדקן היטב לפרק ידה וחובש.

צל – למה עשית את זה

דפי – אתה יודע למה

צל – אני לא יודע

דפי – מה אומרים על אנשים שמתאבדים?

צל – מה?

דפי – אומרים שהם מתאבדים בגלל שהם רוצים להרוג מישהו,
אבל הם לא מסוגלים, אז הם הורגים את עצמם

צל (מופתע) – את מי את רוצה להרוג?

דפי – אותך

צל – אבל אני מת. הרגו אותי כבר

דפי – כן, אבל אני לא הצלחתי

הצל מזדקף ומטה את ראשו המכותר עדיין בזר קרני האור בעצבות, כמהרהר,  וידה החבושה של דפי נשמטת מידו. קול סירנה מתפרץ ואמבולנס מגיע בנסיעה מהירה ועוצר בבת-אחת. שני אחים האוחזים באלונקה מדלגים ממנו החוצה בקלילות ואצים מקפצים באלגנטיות, כמפזזים, לעבר המונית. הצל הכחלחל נסוג לאחור והם מעלים את דפי על האלונקה ומשכיבים אותה עליה. ואז הם סבים על עקביהם, כמו רקדנים, ומתחילים לטופף בחינניות לעבר האמבולנס – כמו בתרגילי סדר ובקצב מדוד ומסוגנן: הופ הופ הופ, כמו חיילי צעצוע. חיים ויוסף נראים עומדים בצד: יוסף, ידיו תקועות בכיסי מכנסיו, וחיים מייבב לעצמו. ובעוד האלונקה נישאת אל-על, מזדקרת דפי במקומה על האלונקה, מתיישבת ומביטה בצל הכחול הכהה שרץ לקראתה – ידו מושטת אליה, כאילו שהיא נקרעה ממנו. מנקודת מבטה, הצל, שמנסה להשיגה, נראה כמו גמל מגושם וכהה שרץ באיטיות מופתית: מהירות ריצתו איטית בהרבה מריצת האלונקה, שהיא מהירה מאוד ובאופן לא הגיוני. גם דפי מושיטה לעברו את ידה הפצועה, שכעת נראית חשופה, זבת הדם. אבל הוא נמוג לפתע פתאום, כמו טיפת מים שמתייבשת באחת.

.

.

© כל הזכויות שמורות

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: