כמו שפחה. עובדת זיכרונות

עומדת בחלון. בוהה ברחוב הקטן, שניצב לזה שממול. שעת ערב מאוחרת, פנסי הרחוב מטילים אור כתום אטום על האספלט. פעם, למראה פינת הרחוב הכתומה, היה עולה בה זיכרון אותו ערב ומהדהד בתוכה בחיות עצומה, כאילו רק אתמול עבר. אבל כעת, עולה וצף הזכר והוא דהוי, מעורפל. מותו עימם את אורות ההיזכרות, משך את הזיכרון לבית הקברות של הזיכרונות, זיכרונות שאין להם נגיעה עם הקיים, מלבדה עצמה. 

רק היא נותרה מן העולם שרחש ביניהם ושקע. עדה משתתפת יחידה. חוליה בודדת, המקשרת אל עברם המשותף. פתיל צף, כבוי.

כן. כל עוד היה חי, טמון היה בזיכרון גרעין ערני, קושר ומשייך, לנוכחי; עכשיו שהלך לעולמו, מת הזיכרון, ניצב כאנדרטה חיוורת. כי אין בו עוד שימוש פעלתני אפשרי. הוא עומד לכשעצמו. מה כבר אפשר לעשות עם זיכרונות שאין להם נגיעה לנוכחי. מונחים במחסן כשרידים מחלידים מתכלים. משמשים לענייני התרפקות. הרי עניין מעשי אין בהם עוד, אין בהם עוד תועלת. הם נחלמים בערפל. גם אם תבוא ותצחצח ותמרק ותבריק ותעמוד על המשמר, לבל יפרח איזה פרט ויישכח; גם אם תשמר את חיוניותם במאמץ גדול – חיותם מתפוגגת מעצמה. משום העדר השמישוּת הטבוע בהם, שהם כאלה דוממים, נכים, אין בהם פעולה – מלבד אשר בחלום. ובערפל. 

אותה שמישוּת היא מין פיגמנט כזה, כנראה, שאובד עם היעלמו של מושא הזיכרון. כמו עור שמלבין באין שמש משזפת. אולי יושב שם בפנים בתוך הגוף, במנגנון התודעה, מין שעון-מנהל-על שמפקח על חיותם של הזיכרונות. מפקח על דופק הרלבנטיות: שולט בפוּלסים, באותות הנשלחים אל הזיכרונות, זיכרונות בעלי הקשר לנוכחי. כאשר הולך לעולמו מושא זיכרון יקר, שותף יחיד לזיכרונות, מבחין מנהל העל בהעדר אותות-נשלחים, אלה בעלי הקשר לנוכחי. אלה הם אותות הֶקשר-לַנוכח.  אותות הֶקשר-לַנוכח הם היחידים בעלי הנגיעה הממשית לקיים, בעניינם של פריטי הזיכרון המדוברים. כלומר, מנהל העל מבחין כאשר אינם נשלחים עוד, אל פריטי זיכרון כלשהם. ובאין אותות-נשלחים, אותות הֶקשר-לַנוכח, שולח מנהל העל פקודה לאלתר, האומרת שיש לנטרל את הפיגמנטציה של החיוּת. בהעדר פיגמנט חיות, נובל ונעלם, מתנדף הזיכרון. כמו סביון הוא נהפך לראש סבא לבנבן, נוטה לשקוּף ומתחיל להימוג. דוהה לו בפינה, קמל. ונכלם.

כן, זה המהלך. המנגנון הזה, הוא פועל באופן כזה משום שזהו תפקידו, זה תחום אחריותו: הוא מופקד על אנרגיית הזיכרונות של האורגניזם, שלא תתבזבז. הרי הם זיכרונות נטולי שמישות מעשית, הם מרוקנים אנרגיה לשווא.

מדובר במנגנון פשוט, יעיל, אוטומטי. אין עליו שליטה.

עכשיו כמו עבד היא תעמול. תשמר את חיותם של הצבעים של אותם זיכרונות משותפים, חסרי החוליה המקשרת. תילחם בשכחה, בים הגירויים החדשים, הנאגרים בתודעה, שמאיימים להטביע את העבר, שאיבד את הנגיעה שלו, את הקשרו, לנוכחי, הסובב את חייה.

כמו משרתת. כמו כהן במקדש. כמו שפחה עובדת זיכרונות.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: