מי עממי

מה בין עממיות, עילגות, מסורתיות, ימין ושמאל.

עלה בדעתי שמן הראוי לתת את הדעת על תופעה תרבותית שקיימת בארץ מזה זמן והיא הצמידות שנעשתה לקבועה בין עממיות, ובין עילגות מסורתית כוחנית. צמידות זו באה לידי ביטוי בעוצמה בתוכניות הריאליטי כמובן וגם במערכוני 'ארץ נהדרת' ובנתחים גדולים בבידור הפופולארי שמייצגים את השתלטות התופעה על חיינו התרבותיים.

מערכוני 'ארץ נהדרת' כאילו מבקרים את התופעה, אולם למעשה מחזקים אותה. כך גם הם מתייחסים לדמויות פוליטיות. הם מעלים כקריקטורה דמות פוליטית, למשל את ליברמן: מציגים אותו כדוד חמוד וקצת טומטום, בעל איזו "הפרעה מוזרה" שהיא למעשה הגזענות שלו, והוא נראה כמו איזו דמות נחמדה מאיזה סרט ילדים מתוק ולא מטריד. בדרך הצגה כזאת הם מחבבים אותו על הקהל ומכניסים אותו למיינסטרים. למעשה אפשר לומר שהם ייתרו את יועצי התקשורת של ליברמן מאחר שבדרך זו הם תיווכו בינו ובין הקהל.– למה לו לליברמן  לשלם כסף  ליועצי תקשורת כשיש לו כזאת 'ארץ נהדרת'.  באותו אופן 'ארץ נהדרת' נוהגת גם עם שלל דימויי הישראלי העממי.

כל הנאמר לעיל, נאמר בהנחה שהם לא מציגים סטריאוטיפים מזרחיים. במקרה זה  צריך להדגיש את ההבחנה, שהדימוי העממי  המזרחי מוצג בדרך נלעגת  המדגישה סטריאוטיפים שליליים ובכך נמשכים הדיכוי והאפליה, ארוכי השנים, של המזרחי. אין קשר בין דימוי העממי לבין המזרחים. ועוד אשוב לזה.

הביקורת ב'ארץ נהדרת' כמעט שלא קיימת, היא מאוד מוחלשת ומינורית. כך קורה שבעצם הצגת התופעה, הם מחבבים אותה על קהל. הקהל, בעיקר הצעיר, שמביט במערכונים אלה המציגים את הישראלי העממי, רואה מופעים ובהם שלל דימויים שלקוחים מתוך חייו, שהם כמו פלח מתוך אישיותו המוחצנת, מתוך התנהגותו. כלומר הוא מביט במערכוני 'ארץ נהדרת' ומוצא בהם את עצמו. אבל המראה שהוא מביט בה, אינה מציגה את מופעי העממיות באופן מגוחך או אירוני, שאמור לגרום לו להרהר על עצמו בדרך ביקורתית, כזאת שתאפשר לו לאתר את הירוד או הצורם שבהתנהגותו, אלא להפך; המראה מציגה את הדימויים העממיים כחמודים, משעשעים ובלתי מזיקים, בדרך שמכסה ומסתירה את הגרעין השלילי הטמון בדימוי, וכך הופכת את 'העממי' המוצג למסמר המסיבה; הצגה כזאת, גורמת לצעיר לחשוק ב'עממי' המוצג לפניו ובו בזמן לאמץ ולחקות אותו, בדרך של היזון חוזר, המחזק ומקבע שבעתיים את מנגנוני ההתנהנגות וההזדהות הללו.

כשהעממיות החלה לתפוס עוצמה בתרבות בארץ, היא קודם כל הועמדה בעדיפות על פני האליטיסטיות אחותה המתנשאת;  היה בזה מן המרד, ועדיין כך הדבר, דרך שבה המזדהה עם העממיות מכריז על עצמו שהוא "שווה יותר" מן האליטה המנותקת מהעם. כלומר העממי הוא אחד מהעם, יודע מה קורה "בשטח", ברחוב, מה קורה באמת בציבור, בקרב הרוב, בקרב אלה שאינם עשירים, או למדנים ,שלא מוצאים את ידיהם ורגליהם ב"תוך החיים", וכל שגרתם היא בין ספרים,  או בתוך מסדרונות משרדים ואוניברסיטאות; ואין זה משנה עם המשרדים הם משרדי בנקים, משרדי עורכי-דין  או משרדים ממשלתיים.

העממיות החלה לתפוס תאוצה בשנות השמונים לאחר שהליכוד עלה לשלטון. אבל עם הזמן הועלתה העממיות לדרגה של כמעט קדושה. תופעה זו החלה לצבור עוצמה במקביל לכוח שתפסו המתנחלים, אנשי גוש אמונים, ובמקביל למקום העצום שתפסו השטחים הכבושים בתרבותנו. ככל שגוש אמונים תפס יותר עוצמה והשטחים הכבושים הפכו ל"מקודשים" יותר והביטוי 'השטחים הכבושים' אסור היה לביטוי בדרגת יגונה-בל-יעבור – . למשל בערוץ הראשון ואף בערוץ השני עד לפני זמן לא רב, אסור היה לומר 'שטחים כבושים', נהוג היה לומר "יהודה ושומרון", "חבל עזה", או יש"ע – . ככל שאלה התחזקו,  כך העממיות כבשה מקום רחב יותר ופופלאריות בתרבות. ככל ש"המקומות הקדושים" תפסו יותר כוח ועוצמה וככל שיותר קברים של שייחים הפכו ל"קברי צדיקים", כך העממיות המדוברת התחזקה והתעצמה בתרבותנו. לא רק כסגנון מועדף, גוון או תכונה נלבבת, אלא כמערכת סימנים מקודשת, שמייצגת מערכת ערכים; כמערכת בעלת תכונות שאסור לגעת בהן; מין פרה שאסור לבקר. אפשר לראות את הקדושה הקיימת בדימוי העממי בלקקנות של הפוליטיקאים, המנסים לסגל לעצמם בדרך עלובה לעיתים, התנהגויות ומחוות עממיות. כלומר, התחילה לנשוב ולהיווצר מין רוח דברים, שכאילו עצם היות האדם עממי הופך אותו לטוב יותר, הגון יותר, ראוי יותר. העממי הוא יותר "בן-אדם."

אני רוצה להעיר שתופעה זו אינה יחודית  רק לישראל והיא קיימת גם בארצות אחרות. אני מנסה לבחון את האיפיונים והסיבות לעוצמה שתפס הדימוי העממי הישראלי.

כמו כן מן הראוי להזכיר גם את הקווים המקבילים שנוצרו בין התעצמות הפופולאריות של הזמר הים-תיכוני-מזרחי ובין העממיות המתרחבת. ככל שהשירה המזרחית-ים-תיכונית נעשתה פופולארית יותר כך העממיות נעשתה חזקה יותר בתרבות. עם זאת, חשוב לי להבהיר שלהערכתי, אין קשר בין העממיות שהתפתחה בתרבות הישראלית ובין מזרחיות. המזרחיות היא אחת מן ההשפעות על הדימוי העממי, אך לא היחידה. העממיות צוברת ויונקת את איפיוניה ואת סגנונה ושלל תכונותיה מכל מיני מחוזות וארצות מוצא ואינה משויכת למוצא אחד בלבד. יש כאלה שמצמידים בין המזרחיות והעממיות מסיבות שאין לי רצון להתייחס אליהן, וחשוב לי להדגיש שאני לא מקבלת את ההצמדה הזו.

השינוי בדימוי העממי התפתח במהלך הזמן. בטרם הפכה העממיות לקדושה היה בה גוון צברי-ישראלי מבורך ביותר. הדוגמה הכי טובה היא כמובן הגששים, שהיו הכי עממיים והכי ישראליים, ועם זאת היה בהם גם שמץ של שמץ של איזה אליטיזם מופלא ושאינו מתנשא. ההומור של הגששים היה עממי ושנון ותמיד מובן ולא סתום או חידתי. לעיתים ההומור היה ממש מתוחכם, אבל תמיד נגיש ולא מתחכם. הכותבים ניסים אלוני, שייקה אופיר ויוסי בנאי תיבלו את העממיות בממד מיוחד של חולין ישראלי חגיגי – אוקסימורון שמתקיים בנעימות אצל הגששים: תכלת  של יום חול עם ניחוח של מסיבה –  שהבליט ישראליות חופשית ופשוטה שמדברת בעברית צחה, פקחית, שלעיתים היא ממש מחוכמת, אבל תמיד לא מתחכמת, לעתים ממש חכמה, ועם זאת מתובלת בסלנג עדכני, משעשע אך שאינו מעליב או ירוד. המשחק המשמח המצחיק של הגששים, ההיגוי ללא דופי, הצגת הקריקטורות המבריקה – שמצד אחד מגחיכה את הדמות ומצד שני מחבקת אותה בחיבה, כל אלה יצרו דימוי של ישראלי פשוט, מלא חיים וחריף, לאו דווקא מלומד או משכיל, אך כזה שמדבר עברית תקינה נקיה וטובה ולחלוטין לא עילג. למעשה הם גיחכו על העילגים, 'הצ'ופצ'יק של הקומקום' ועוד, ולעיתים דיברו עברית גבוהה, אבל תמיד לא מתנשאת; הם גיחכו על המתנשאים, 'הד"ר לבלט' ועוד, והעברית שלהם תמיד הייתה שווה לכל נפש.

צרוף התכונות והמעלות שקיים אצל הגששים נראה היום כבלתי אפשרי בתרבות בארץ. אין לזה מקום היום. הכוונה היא לצרוף התכונות ולא לתכנים שהגששים הציגו, שיתכן שהיום לא יצליחו להפעיל את בלוטת הצחוק כשם שפעם הצליחו, מסיבות שונות. צרוף התכונות: עברית צחה, מתוחכמת אבל לא מתחכמת, חולין ישראלי חגיגי, ישראלי פשוט וחריף ,לאו דווקא משכיל או מלומד, אך דובר עברית צחה, מתובל בסלנג עדכני אך לא ירוד ומעליב – זו תרכובת שלא מתקיימת היום בתרבות בארץ.

נתחיל עם הצרוף – חולין ישראלי חגיגי. אין עוד חיה כזאת. החולין נעלם מארצנו כמו שהילדות נעלמת וגם הנעורים והוא לא שב אפילו לביקור. גם ב"ימי חול" רוטטת איזו דרמה ברוח "היהדות" ותמיד ברקע הדברים נושבים "ערכי היהדות". החול כבול כל הזמן לדרמה  של "המסורתיות" או "לעברנו היהודי" ותמיד עולה ממנו יבבת הסבל הקורבני. ואם בכל זאת הוא מגיע ומגיח, גם אז זהו חולין ברוטב מאוד לא חגיגי, דביק ועטוף "במסורת היהודית" ובשוביניזם. הדבקות במסורת היהודית נעשית מתוך רגש עליונות. בלי רגש זה הישראלי העממי לא מוצא טעם בדת. בין אם הישראלי העממי הוא איש אדוק שומר ומצוות ובין אם הוא שומר מסורת בלבד, נדמה שאם רגש העליונות הדתית יעלם ממנו, מסיבה כלשהי, הוא לא ימצא עוד טעם בדבקות במסורת ובדת; שהיא ערך לא מעשי, אלא הצהרתי בלבד, ברוב המקרים, שכן רוב אזרחי הארץ עדיין אינם שומרי מצוות. העממי הטיפוסי לא שומר מצוות, הוא שם כיפה כשהוא מגיע לבית הכנסת, פעם בשנה, לעיתים הוא בתהליכי "התחזקות", ועם זאת הוא מצהיר על עצמו כעל שומר מסורת ורואה את המסורת כמרכיב חשוב בזהותו כיהודי. הערך החשוב והעיקרי של הסגידה לדת, שלרוב אין בה הבנה אמיתית של הדת, נובע אך ורק מעצם תחושת העליונות, כלפי העולם, ובעיקר כלפי הערבים.

ערך תרבותי זה נוצר גם הוא ונובע מהחזקת השטחים הכבושים, והוא פועל יוצא ישיר של השירות הצבאי. השירות הצבאי מעצים את נקודת המבט המתנשאת על הערבי, שמוצג תמיד כאכול שנאה לישראלי. נקודת מבט זו מוצגת ומוטמעת בחייל כדי להעצים את המוטיבציה שלו לצאת לקרב, להלחם ואולי אף להיהרג. הדבקות במסורתיות היא אחת מפניה של הקנאות הדתית, שהתפשטה בארץ והפכה לאחד מסממניה של העממיות, ומקורותיה הישירים הם ההתנחלויות וגוש אמונים, קדושת השטחים הכבושים, שנקראים "יהודה ושומרון". מסיבה זאת השמאלני, לא רק שאינו נחשב לפטריוט, אלא שהוא לעולם לא עממי (בעיני העממי) וזואת משום שהוא "אוהב ערבים". השמאלני מנותק מהעם,  בעיני העממים, כי הוא "אוהב" את האויב. העממי אוהב את "העם  היהודי" ושונא את  הערבים.

כלומר, אין חולין, הדת (המעטפת החיצונית שלה) מציצה מכל פינה, הדבקות במסורת והעלאתה על נס  – כל אלה הם מן הסממנים הבולטים ביותר של העממיות היום. העממי מברך את השם יתברך ומנשק מזוזות בכל רגע. ומן הצד השני, מדבר סרה בדתיים ובחרדים – את הרחדים הוא שונא לעיתים שנאה יוקדת – ואוהב להבליט את מיניותו. את הגבריות שהיא בעלת סממנים מאצ'ואיסטיים ולרוב עדיין גם שוביניסטיים; או את הנשיות הבוטה המוחצנת המופגנת. הדבקות במסורת והחיבור אליה כלבנה מרכזית ברקע התרבותי, ועם זאת החיבה לוולגריות כוחנית והפגנה בוטה של מיניות – צמידות הניגודים הזו הפכה גם  היא מסממניה הבולטים של העממיות. אדם עממי לא יכול להיות לא מסורתי. ולא יכול להיות צנוע בהלכותיו. העממי הוא מופגן מוחצן ומסורתי. המסורתיות היא מרכיב חיוני ביותר: זה שמצהיר שאינו מאמין באלוהים "הלך עליו", הוא לא "אחד משלנו", הוא "מנותק" ולא "אחד מהעם".  וזה אינו מפגין את מיניותו ומחצין את עצמו הוא "חננה" "מנותק מהחיים" וכד'.

אלה הם המאפיינים העיקריים הראשונים בעממיות שצמחה בתרבות בארץ: מסורתיות כוחנית עם חיבה גדולה לכל מיני התנהגויות של וולגריות ושוביניזם.

המרכיב השני הוא העברית.

עם הזמן נוצרה גם  שחיקה במעמד העברית אצל העממי. העברית נעשתה יותר גסה, הרבה פחות מורכבת, הדיבור נעשה פחות ופחות רהוט. דיבור רהוט מרחיק מן העממיות – דיבור רהוט הוא סממן של התנשאות. אדם רהוט הוא אדם מנותק. גם השגיאות בעברית הפכו לסממן בעברית של העממי. תחילה השגיאות הופיעו כצורה של התבדחות, חלק מסלנג מבודח. אולם עם הזמן צברו השגיאות כוח וכבר לא היוו פסק זמן של סלנג מבודח או צורה של צחוק, אלא צורה מכוונת שמצביעה על רצון "לדבר נמוך". זאת על-מנת להבדיל את העממי מהאליטיסטי ולסמן את הדובר כ"חלק מן העם", "אחד מהעם".

גם התופעה הזו היא פועל יוצא ישיר של השירות הצבאי. השירות הצבאי מקבע תופעות של עממיות מעצם היותו בהגדרה 'צבא העם'. זו תרבות צבאית שנוצרת כמו מעצמה ומחלחלת מלמטה למעלה, תוך שהיא מקבלת גיבוי מלא וחיזוק בדרגים העליונים, ואז בפעולה חוזרת מופנמת ומוזרמת שוב, מלמעלה למטה. זאת כדי לגבש את החיילים ולהעצים בהם את תחושת האחידות והמלוכדות כלפי המטרה. העממיות היא דבק שהצבא מנציח ומדגיש כדי לחזק את המוטיבציה: לצאת לקרב, להיהרג, להיות חייל טוב ולוחם טוב. כך הדיבור הנמוך נעשה יותר ויותר סממן של "אחד מהעם" בקרב הציבור הרחב בכלל, כלומר ב"עם". וכך קורה ש"אחד העם" מדבר בכוונה בשגיאות, בנימה מרושלת שמבליעה הברות, לפעמים שלמות, עד שלעיתים לא ניתן להבין כהלכה את הדיבור. דיבור רהוט ונכון מתקבל כצורה של דיבור "מורם מעם" או של "אחד פרופסור" –  סממנים של "מנותק" – מהחיים, מהמציאות, מהישראליות האמיתית. צורות דיבור עילגות ביותר תופסות מקום יותר ויותר גדול בדיבור העממי. למשל: שתי בתים.  כמה בתים יש ברחוב? שתי בתים. או למשל הצורה: שבע חודש. כמה זמן אתה גר בתל אביב? שבע חודש. אלה צורות מקובלות של דיבור, הן מאפיינות את הדיבור העממי השגרתי ביותר.

לסיכום: העממי היום הוא טיפוס מסורתי שנותן לדת משקל רב, עילג, ימני או ימין-מרכז בדעותיו, ועם נטיות לשוביניזם. הוא נחשב בקרב כל החוגים לאחד מהעם, כלומר לא מתנשא. מאחר שמדובר ברוח הדברים הנושבת בקרב רוב הציבור, גם בקרב חוגים הנחשבים לאליטיסטיים יש העדפה ופזילה לכיוון העממיות, ואימוץ מנהגים בעלי מאפיינים עממיים, תוך הפנמה והחצנה של תכונות כמו עממיות. כך נוצר הסגנון הפסבדו-עממי ששכיח מאוד אצל סלבריטאים למיניהם,  פוליטיקאים ו"אנשי תרבות" למיניהם, הרוצים להיחשב לעממיים; לתופעה זו של פסבדו-עממיות יש ביטוי בכל מיני מופעים והופעות טלביזיוניים, או בכתבות ובראיונות בעיתון וכו'. הפסדו-עממיים יכולים לרקוד על שתי חתונות: להיחשב לאחד מהעם וגם להציג את עצמם כאליטיסטיים ואפילו אינטלקטואלים. הבון טון היום הוא: עממי הוא הדבר הנכון, הוא הטוב. ועממי פירושו עילג, מסורתי וכוחני.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד  On 26/01/2011 at 5:39

    כמה הערות
    את מערבבת בין שתי תופעות. ה"עממיות" והייצוג שלה בתקשורת ובאמנות.

    המסורתיות תמיד היתה חלק מהתרבות בישראל, עוד לפני שנת 67. העממיות שאת מדברת עליה, קשה לטעון שהיא לא היתה. רמת ההשכלה בישראל לא ירדה מאז שנות הששים, רק עלתה. במונחים מספריים ויחסיים.
    חוץ מזה, כדי לטעון שיש לכך קשר לכיבוש ולשיח בעקבותיו, לא מספיק לומר שהם קרו ביחד. הרבה מאד דברים קרו מאז לא כולם קשורים.
    לגשש החיוור היו כותבים מאד מוכשרים ששזרו בתוך המערכונים שלהם עברית ברמה מאד מתוחכמת, יחד עם זיקה לספרות ולמקורות. היום אין כותבים כאלה בתחום ההומור (אפשר לראות גם את המערכונים המאוחרים ביותר שלהם, שכבר אינם באותה רמה מבחינה זו) וגם טעם הקהל השתנה.
    הם גם מאד בלטו. אולי בגלל זה את שוכחת שבמקביל אליהם פעלו עוד הרבה מאד בדרנים שלא היו כמותם.

  • גלעד  On 26/01/2011 at 5:40

    ברח לי משפט הסיכום:
    לדעתי, ההבניה של "עממי" כעילג מסורתי וכוחני היא סוג של שיח ממשטר שמטרתו להגחיך את היריבים הרעיוניים של השמאל החילוני.

    • איה  On 26/01/2011 at 13:35

      גלעד תודה על תגובתך.

      דיברתי רק על ייצוג העממי בתקשורת, בעיקר בטלביזיה, לא מעבר לכך.

      אם תשווה את בני עקיבא של הפועל המזרחי של אז לבני עקיבא היום תוכל לראות את ההבדל העצום בין רוח הדברים שלפני ששת הימים לבין זו של היום. גם ש"ס לא הייתה קיימת ובכלל הדת תפסה מקום הרבה יותר שולי בחיי היום יום ובעיקר בתרבות.

      הרשימה הזאת היא לא רשימה מדעית אלא הרהור בקול רם על אופיו של הטיפוס העממי כפי שהוא משתקף בתקשורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: