החשוד העיקרי

הפרק הראשון של החשוד העיקרי שודר ב-1991. לינדה לה פלאנט, התסריטאית המקורית של הסדרה,  יצרה את דמותה המורכבת והמעניינת של ג'יין טניסון,  גיבורת הסדרה. כעבור כמה פרקים נטשה לה פלאנט את הסדרה ובהמשך היא נכתבה על ידי תסריטאים שונים. שבעה פרקים יש להחשוד העיקרי, חלקם כמיני סדרה,  חלקם בני פרק אחד בלבד.

החשוד העיקרי הייתה סדרה יוצאת דופן ומהפכנית לזמנה. אפשר לומר שבכמה מובנים היא מהפכנית גם כיום. קודם כל, משום שגיבורתה הראשית היא מפקדת במשטרה – תחילה בדרגת פקד ואחר כך היא עולה בסולם הדרגות – במחלק הרצח. אישה שמפקדת על צוות פקודים, גברים כולם, ומובילה חקירות של מקרי רצח מזוויעים ונוראים באכזריותם. צריך גם לציין את אופייה וסגנונה של הסדרה, שהיו חדשניים לזמנם: ההתמקדות במז"פ, שלא היה שכיח בכלל באותן שנים, הריאליזם החד, צילומי התקריב, לעיתים אקסטרימיים, של הגיבורים, שוטים ארוכים בתנועה, ההתמקדות בפאזל הבלשי – פירוק סיפור העלילה לתשבץ מסובך, לעיתים מבלבל ומייאש –  התמקדות בקרובי הקורבן ובקרובי החשודים, ההתעסקות בתעתועי ההשערות, על גבי ההשערות, בדיונים במטה; וגם בשל ההתמקדות בדינאמיקה שבין החוקרים לבין עצמם, שאף היא לא הייתה שכיחה באותם זמנים, ובעיקר, ההתמקדות במאבק שניהלה טניסון עם מפקדיה ועם פקודיה גם יחד, כדי להצליח בתפקידה. בפרקים הראשונים, המתחים המתגלעים בין טניסון לבין פיקודיה, שפשוט מתקשים לקבל את העובדה שאישה היא זו שמפקדת עליהם, הם הצגה תכליתית מופתית ומסעירה של אחת הבעיות הפמיניסטיות הקשות הקיימות; כך גם בהצגת המאבקים שהיא מנהלת מול מפקדיה, על רקע אותם מתחים וקשיים. ובתוך כל זה מבצבצים השקרים, ההטעיות והפוליטיקה הפנימית המתרוצצים במטה. – תמונה כזו מורכבת, של מחלק רצח במהלך חקירה, לא הייתה מאוד אופיינית באותן שנים, בסדרות מתח משטרתיות. ניתן להכריז ואף בנימה דרמטית, שבפעם הראשונה בהיסטוריה חזינו באישה המשרתת במשטרה (משטרת לונדון) – גוף קשוח וגברי – העומדת לבדה מול צבא זכרים שוביניסטי, שוטרים ובלשים גסי דיבור ותככנים, ומפקדת עליהם ללא מורא, במרדף אחר רוצח אכזרי. ג'יין טניסון לא מנהלת חקירות אנינות בסלונים מעודנים בנוסח אגאטה כריסטי. היא מנהלת חקירות בחדרי מטה מעושנים וקלסטרופוביים וברחובות לונדון, או מנצ'סטר, ההומים והמפויחים, מלווה בגברים מחוספסים וציניים. בנוסף, חשוב לציין ולהדגיש מרכיב נוסף, חדשני לא פחות, שהתקיים בסדרה והוא העובדה שהעלילה שיבצה בועות זמן, בתוך מכלול האירועים האינטנסיבי, כדי להפנות מבט ארוך ובוחן אל חייה האישיים של ג'ין טניסון, אל חיי האהבה והזוגיות שלה ואל קשריה עם בני משפחתה.

ג'יין טניסון קמה בכל בוקר, מתייצבת במשטרת לונדון ומתחילה לשבור את הראש: איך למצוא את הרוצח – רוצח הזונות – רוצח הנשים – פדופיל – התורן. אלה החומרים והעניינים שלמולם היא ניצבת ושעימם היא מתמודדת בכל יום ויום: אוסף של חלאות אדם. במקביל לערוץ זה של התמודדות, היא מתחילה לשבור את הראש: איך להתמודד עם הפוליטיקה הפנימית, שהיא גם שוביניסטית שמרנית ונגועה בדעות קדומות, המבעבעת במסדרונות ובחדרי המטה, שמעצם טבעה זה, פועלת תמיד וללא יוצא מן הכלל נגדה; איך היא תתגבר הפעם על ההתנגדות אליה.

ג'יין טניסון זכתה בתפקידה בדרך אפלה וקשה: הפקד הקודם לקה בהתקף לב ומת, באמצע דיון שניהל עם הממונה עליו בחדרו, כאשר לצדו ישב עוזרו, ביל, שאחר כך מירר את חייה של טניסון וניסה בכל דרך להפילה ולהכשילה. ג'יין מבינה שזו ההזדמנות שלה חיכתה הרבה מאוד זמן. שוב ושוב דחו את העלאתה בדרגה והיא מחליטה לנצל את הרגע. הנה הקטע שבו היא מסבירה למפקד שלה כי הגיע זמנה לעלות בדרגה ולפקד על הצוות ועל החקירה. הקטע המסוים מתחיל בדקה ה- 8:13.

 

  

 

והמשך השיחה עם המפקד, מיד עם ההתחלה.

 

  

ההתמודדות הראשונה מול פקודיה, מיד עם תחילת הקטע. והקטע לאחר שהיא יוצאת מהחדר, הבעת פניה כשהיא לבד עם עצמה, מתחיל בדקה ה- 1:21.

 

 

ובינתיים המחיר. בבית עם בן זוגה. בדרך כלל הדיאלוג שאנו שומעים בסדרות טלביזיה הוא: אני כמעט שלא רואה אותךָ. הפעם הדיאלוג הפוך. הוא אומר, אני כמעט שלא רואה אותךְ. מיד עם תחילת הקטע.

 

 

טניסון מגלה שהיא בהריון, באמצעה של חקירה מסועפת ומסובכת שבה מעורבים פדופילים ובכירים בשלטון ובמשטרה, בעוד הממונים עליה זוממים להדיחה מן החקירה. גילוי ההריון מתחיל בדקה ה- 14:00.

 

 

טניסון מחליטה לעשות הפלה. הקטע שבו היא מתקשרת להזמין תור להפלה מתחיל בדקה ה- 5:30.

 

 

אף שמאבקיה של טניסון עם הממונים עליה (וגם עם חלק מפקודיה שאט אט לומדים להעריכה ולכבדה) חוזרים על עצמם עם כל פרק, לא עולה שום תחושה של זיוף או מלאכותיות. בניגוד, למשל, למאבקים הקלאסיים הנראים בסדרות מתח טלביזיוניות וכן בסרטים הוליבודיים, בין הבלש החוקר לבין מפקדו, או בין הבלש הפרטי לבין חוקרי המשטרה. הקונפליקטים שבין הממונים על טניסון לבינה אינם נושאים תחושה שהושתלו כדי להתניע את העלילה; להפך, הם נראים אמינים ומשכנעים לגמרי. כל אישה שעבדה עם גברים, או כל אישה שיש לה חברה שעבדה במקום עבודה מאוכלס על ידי רוב גברי, יודעת ומכירה את החיכוכים הללו. המאבקים הללו מרתקים ומעוררים השראה ומענגים מאוד, מפני שטניסון בורכה באומץ ויושרה ובפיקחות, והיא יודעת כיצד לתמרן את עמיתיה לעבודה וכיצד להשיג את רצונה ולהגיע אל מטרתה. וגם אם היא מפסידה לפעמים, היא יודעת להפסיד בכבוד והיא לא מתייאשת או מוותרת, אלא ממשיכה הלאה, קדימה.

זו סדרה שנעה בשני ערוצי מתח מקבילים: סיפור החקירה והמרדף לגילוי הרוצח, וסיפור מאבקיה של טניסון עם הממונים עליה (בפרקים הראשונים כאמור היא נאבקת גם בפקודיה אלא שאלה כאמור למדו לכבדה ולהעריכה)  כאשר שאלת המנצח לעולם לא ידועה או ברורה מראש.

הנה קטע אופייני, באותו פרק ובאותה חקירה שבה טניסון מגלה שהיא בהריון, שבו היא מכריזה שאם ידיחו אותה מן החקירה היא לא תשתוק ולא תשקוט ותילחם על האמת ומודיעה שהיא רוצה העלאה בדרגה, הדקה ה-  3:25.

 

 

באמצעות ג'יין טניסון מציגה החשוד העיקרי תמונת עולם אפלה. הסדרה מספרת סיפור על מצבה של האישה בעולם המודרני אורבני גברי, ומתוך סיפורה, המקיש על העולם בכללותו, עולה תמונת עולמם של הגברים והנשים ביחד. עולם שבו הגברים לא יודעים עדיין כיצד לעמוד מול אישה כטניסון, עולם שבו שוקקת עדיין שנאת נשים דכאנית ושמרנית. עולם שבו מתרוצצים רוצחי נשים ופדופילים. ומן הראוי להעיר, במאמר מוסגר, שקיים קשר ברור בין פדופיליה לבין שנאת נשים. זהו עולם שבו אישה חזקה מנסה לפלס את דרכה כדי להותיר אחריה את השריטה שלה, ומוצאת עצמה משלמת מחירים אדירים כדי להשיג זאת. בעולם של ג'יין טניסון אין מצב שבו אפשרי לגדל ילדים, להקים משפחה ולבנות קריירה מרשימה כמו זו שהיא בנתה. בעולם של טניסון, כדי לנצח על צוות חקירה המנסה ללכוד רוצח נשים אכזרי, אין דקה לנשום מחוץ לחדר החקירות, אין אפילו זמן כדי לבלות עם הבן זוג. החשוד העיקרי מצייר עולם קשה ואכזרי מלא בסוטים רצחניים מצד אחד, וגברים נוקשים ושמרניים מצד שני, המנסים ללכוד את הסוטים הרצחניים, וטניסון עימם; התקווה, אם יש כזאת, נמצאת בידיה של אישה אחת, עדינה ויפה וחכמה שמעיזה, ומפסידה הרבה דברים בדרך, שבחרה ללכת בה. 

בשתי כתבות בגארדיין ובניו-יורק טיימס הועלו טענות שונות על התהליך שג'יין טניסון עברה במהלך הסדרה. בגארדיין טוענת ליבי ברוקס שטניסון "נדבקה" במחלות של גברים במהלך הסדרה. היא טוענת, שהפרק האחרון מציג את ג'יין טניסון כאישה שהפכה לאחד מהגברים שבהם נאבקה; וברוב המקרים בהצלחה. בפרק האחרון נראית לדעתה אישה מרירה, אלכוהוליסטית, שמתחילה את הבוקר בוודקה, רבה עם החברים המעטים שעוד נותרו לה, שאין לה חיים מלבד חקירות המשטרה. זהו דיוקן קודר ומריר של אישה ללא חיים אישיים שתלויה באלכוהול, אומרת ברוקס.

הלן מירן טוענת, בכתבתו של ריידינג אלן בניו-יורק טיימס, שהשתייה מופיעה בתסריט בגלל פרנק דיזי, התסריטאי, שמציג את האלכוהוליזם ולא את הפשע, כאויב הגדול ביותר של טניסון, משום שהוא היה אלכוהוליסט והצליח לצאת מזה, וזה הנושא שהוא רצה לכתוב עליו. עוד אומרת מירן, שהיא חושבת שהוא שירטט דיוקן אמיתי, דיוקן סביר, אם מסתכלים על ההיסטוריה של הדמות; וגם שקיימת שכיחות גבוהה מאוד של אלכוהוליזם והתמכרויות במשטרה, מפני שהם צריכים להתמודד עם דברים כל כך מזוויעים יום-יום; זה מצעד בלתי פוסק של אומללות ויש לו השפעה פסיכולוגית עליהם, היא אומרת, ולדעתה זה ריאליסטי, ולא מלודרמטי או מזויף. דיזי טוען, שבכך שטניסון מודה לבסוף באלכוהוליזם שלה, היא זוכה בצלילות המאפשרת לה לפענח את התיק האחרון שלה. לדעתו ג'יין טניסון עוזבת את המשטרה לא כשיכורה, אלא כאישה שמחזירה לעצמה את חייה. לעומת זאת, לדברי ריידינג אלן, לינדה לה פלנט, שיצרה את הסדרה, אמרה לעיתון בריטי, שמצער אותה שכדי לסיים את סיפורה של דמות גדולה ונשית, מישהו חייב לומר 'תהפכו אותה לשיכורה'.

בי לא נוצר הרושם שטניסון נדבקה במחלות הגברים. אני הרגשתי בדיוק את מה שהלן מירן אמרה, שהאלכוהול הוא תוצאה של עייפות, של תשישות גדולה, של ההתמודדות היומיומית עם הזוועות, וגם עם המאבקים בתוך המשטרה. אני לא התרשמתי שטניסון הפכה למרירה, אלא לאישה עצובה, אולי מעט מובסת. זו התוצאה של הבדידות, שבאה בעקבות הקריירה הקשה והדרך שעברה. והאלכוהול הוא  תוצאה של העצבות, שבאה עם הבדידות. אבל לא היה לי ספק, ואין לי ספק, שטניסון איבדה הרבה במהלך הדרך.

אני זוכרת את המפגשים הראשונים שלי עם הסדרה. התמקדתי מהופנטת בפניה של הלן מירן: היה זה נוף חדש, מושך ולא רגיל שניסיתי לפענח. ניגשתי אליו וצעדתי בשביליו כמו בתוך מפה טופוגרפית מוזרה ויפה. פענחתי את הסימנים והסמנים שהיו משוקעים בתוך פניה של הלן מירן, מקופלים בהבעות פניה כמו כפתורים סמויים. אלה הובילו אותי להבנות מרתקות של המהלכים הפנימיים והרגשיים, שהיא סימנה בעדינות ובדרך מתוחכמת וחכמה, שהתנהלו בנפשה של ג'יין טניסון. פניה של מירן בסדרה הזאת הם נוף נשי בלתי רגיל. וזו בעצם מהותה של החשוד העיקרי: אישה מול העולם הגברי: זה האוהב והחם, וזה הקשוח והאכזרי. היא יכולה לקשוח והאכזרי, אבל מפסידה את האוהב החם.

 

 

 

 

Murder, Booze and Misery: A Female Cop’s Last Hurrah –  ALAN RIDING  –  NYT

Struck down in her prime  –  Libby Brooks  – guardian

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: