עפיפונים

כמה מחשבות בכמה מילים. והפעם: שלושה ספרים וטלביזיה  

 

  

אני קוראת ועוד מעט כבר מסיימת קראתי  את  על דעת עצמו של נוריץ גרץ. על עמוס קינן. הספר הוא כמו קופסה מלאה מגירות, בכל פעם נפתחת מגירה ויוצאת ממנה תפנית חדשה שמתפתחת. יש בספר סיפורים פנימיים, עולם מלא וגדוש. ועצוב. 

את עמוס קינן לא קראתי. יש לי ספר שלו מתחת לפרחים, שקניתי מזמן, לפני שנים. בשפה פשוטה, לא התחברתי. אין לי מושג למה. בספרה של גרץ עולה דמותו של קינן ונהיית, חיה ועגולה, מלאת חיים ומורכבת, נוגעת ללב ומושכת כאחת. הדיאלוגים, בינה לבין קינן – שהיא הקליטה ומביאה מתוכם קטעים – מופלאים: יש בהם רעננות, צעירוּת, העברית קצבית ועסיסית, ועובר בהם כחוט שני צבע הקשר המיוחד שהיה ביניהם, אף שהשיחות מובאות כראיונות אודות פרשיות שקינן היה מעורב בהן, מעין אסמכתאות וכחומר היסטורי. השיחות האלה מגלות, לא רק את דעתו ואת הידע שלו על אותן פרשות, ולא רק את יחסו לפרשות האלה –  יחס מעורב ולעיתים אניגמטי – אלא גם, באופן כאילו אגבי, את אופי הקשר שהתקיים בינו לבין בת זוגו נורית גרץ. השיחות פשוט יפות. 

הספר מתאר שבר של חלום, חלום שאנשים מְסַכְּנים עבורו את חייהם, שחוטאים בגללו חטאים, ובגללם מתקתקת בלי הרף חרטה, ורגש אשמה כבד, גם אם לא תמיד מוצדק; כאב שמתחיל לכרסם בסופו של קרב, ואחר כך, כאשר מביטים סביב במדינה שקמה מתוך חורבן המלחמה תוהים: איזו ארץ יש לנו עכשיו, האם זו הארץ שרצינו ועבורה נלחמנו? והדרך שבה מתוארת הארץ שעמוס קינן אהב, הארץ הזאת ישראל, היא ארץ אחרת לגמרי מזו שאני מכירה. והיא מרעישה מרוב שהיא יפה. אולי כזאת באמת הייתה פעם. זו הארץ של קינן. ארץ שהוא התאבל על חורבנה. הארץ שמתוארת בספר – זוהי הארץ זבת-חלב-ודבש. זרועה כרמים וכפרים קטנים ערביים, בתי אבן, קיבוצים מלבלבים, משקים קטנים בישובים, עז, חמור ותרנגולים, ארץ ששטה באויר צלול, ירוקה; אילון הוא נחל, פה זורם יובל מפכה, שם מעיין מבעבע, בארות, פרחים וניחוחות, אדמה בוצית, גשם, מסעות רגליים; עמוס קינן הולך והולך ברגל בלי סוף, ממקום למקום. זהו אותו מקום, אותה ארץ, אבל עולם אחר לחלוטין.

אני קוראת את יומן אבל של רולאן בארתיש בו פנינים, כוכבים, סיכות ופיסות נייר, שגרה בעת אבל עמוק: בית, עבודה, מחשבות. קראתי על הויכוחים שהתעוררו סביב הוצאת הספר, היו שטענו שלא היה צריך להוציא אותו. גם בארץ נשמעו כמה טענות מעין אלו. בעיני הן תמוהות מעט – אני לא מצליחה להבין איך אפשר לסגור את הסקרנות. ולא רואה איזה נזק יכול להיגרם להוגה ואיש רוח בשיעור קומתו של רולאן בארת עם הוצאתו של היומן לאור. מי שעבר אבל בחייו יבין וירגיש את הספר ואולי ימצא בו איזו נחמה, לרגע.

קראתי, כלומר עדיין קוראת, את  הטרוטופיה של פוקו, בתרגומה של אריאלה אזולי . אבל עזבתי אותו, לבינתיים, בשלב הראיונות 'שאלות בעניין גיאוגרפיה'. אולי אחזור אליו, כנראה שאחזור לפחות כדי לעיין ולהחליט אם לעזוב לעת עתה; בכל מקרה הוא על השולחן, קורץ משם. לפעמים אני נתקפת קוצר רוח מהמלל  של הפוסט. אף שאהבתי כמה מההסברים של פוקו בעניין הגיאוגרפיה, ההמשך עירפל אותי מעט. אולי מפני שלא מצאתי שום רלבנטיות בעבורי בטקסט – אליי, לחיי – הרלבנטיות היא שקובעת את היחס שלי, באופן העמוק ביותר, לספרים שאני קוראת. את המאמר על מרחבים אחרים קראתי כמובן. החיבור הוא בעיני פיוט פילוסופי. מסה פיוטית יפהפיה. הפיסקה האחרונה, שמתארת את האנייה כהטרוטופיה: "פיסת מרחב צפה", היא ממש שירה מלאת קסם. 

 בשבוע שעבר, בעת שצפיתי  בלונדון וקירשנבאום  זפזפתי לערוץ 2 בזמן הפירסומות. לפני כן נהגתי לזפזף בהפסקת הפירסומות לגאולה אבן, שאני מאוד אוהבת, אלא שכעת לונדון-קירש משודרים בשש. אצל עודד בן-עמי , באולפן, ישב כתב לענייני משהו, שדיווח כי שוב חיילינו עשו מעשה מכוער והצטלמו עם נשקם לצדו של עציר אזוק שעיניו מכוסות. בזמן שהכתב דיבר בשצף קצף הקרינו על המסך האחורי את "המקרים הקודמים": החיילת ההיא ששכחתי את שמה שפירסמה את התמונות בפייסבוק, בהן היא מצולמת עם העציר האזוק שעיניו מכוסות; החייל המרקד מול פניה של העצירה שעיניה מכוסות והיא שחוחה וראשה שעון על הקיר. הכתב הביע "זעזוע" כראוי וסיים באיזה משפט מפוצץ. עודד בן-עמי הקדיר פנים כמצופה ואמר בארשת של חוּמרה ובקולו הרדיופוני: "ומַההה (הוא משך את ה'מה' כאילו בנימה מהורהרת של כובד ראש) מה הנזק התדמיתי לדעתך?".

חזיז ורעם – הנזק התדמיתי! מה לעזאזל מעניין מה הנזק התדמיתי?! זה מה שחשוב כרגע, הנזק התדמיתי? מתי הם ישאלו כבר את השאלות הנכונות? זו בדיוק הדרך שבה התקשורת משתפת פעולה עם ההתנהגות הברוטלית מושחתת של החיילים. זו בדיוק הדרך שבה התקשורת מעודדת את ההתנהגות המושחתת הזו. הם לא שמים את האצבע על הבעיה האמיתית, הם לא מצביעים על הקשר שבין כיבוש ארוך שנים לבין צבא שמסתאב, צבא שבו משרתים חיילים צעירים, שחלק לא קטן מהם נולדו להורים שעוד לא נולדו אז ב-67. השחיתות הזו נגרמת כתוצאה מכיבוש ממושך – שחיתות מוסרית נוראה שאיש כבר לא רק שלא מתרגש ממנה, אלא לא מבחין בה בכלל. היאוש. ה"נזק התדמיתי". לא עניינה את עודד בן-עמי ההידרדרות המוסרית של בחורים ובחורות צעירים שלא מבינים בכלל מה רוצים מהם, כשמענישים אותם על מעשיהם. הם הרי כל כך ציוניים וקרביים מורעלים שחולים על הצבא! 

  

o  מה שמזכיר לי את פליאתו של אליקים העצני שנראה מופתע עד כלות, מתפלץ ממש, כשהתארח אצל לונדון-קירש, יום או יומיים לפני כן: הוא לא תפס מה קורה לצעירי השטחים האלה ששורפים מסגדים! הוא לא תופס את זה! מה זה הדבר הזה "תג מחיר"? מה זה?! הוא צעק. עוקרים עצי זית ומתעללים בפלסטינים, משום שהם רוצים להתנקם בצבא! אתם רוצים להתנקם בצבא ומענישים את הפלסטינים?! הוא צווח. איך זה קרה? חסר מוסריות וחסר הגיון! הוא בכה. אבל כאשר קירש-לונדון ניסו להראות לו את הקשר, בין הכיבוש לבין ההסלמה בהתנהגותם של צעירי השטחים המטורפים והאכזריים, את הקשר בין הפוגרומים הללו לבין הכיבוש המתמשך והאידיאולוגיה של המתנחלים המייסדים, הוא התחיל לנזוף: הכל קשור אצלכם לכיבוש, הוא סנט, מישהו נפצע בתאונת דרכים – בגלל הכיבוש, מחיר העגבניות עולה – זה הכיבוש. די, די, ליגלג. מבחינתו אין קשר, לא קשור. ושוב חזרנו לנקודת ההתחלה. ואז נזכרתי בראיון ברדיו, שבמקרה לגמרי שמעתי בזמן הנסיעה, עם אותה בחורה (ששכחתי את שמה ולא ממש חשוב לי להיזכר בו) על הצילומים שפירסמה בפייסבוק. היא לא הבינה בכלל על מה המהומה. היא באה בטענות לצהל שנזף והעניש אותה. המראיינים הקשיבו לה בדממה, נתנו לה לדבר ללא הפרעה. יש לה דעה מאוד טובה על עצמה, לבחורה, היא אמרה שהיא הכי פטריוטית והכי בעד צהל ובעד המדינה ולא כמו כל השמאלנים האלה. היא הייתה בטוחה שהיא בסדר. שום ספק לא היה בה. ובעניין ספקות – אז אין ספק שהיא "יצאה מחוזקת" מהמקרה: בני משפחתה וחבריה וכמעט כל העם היושב בציון תמכו בה.

  

                                                                                         

עד כאן מחשבות מתעופפות, כמה מילים על כמה דברים. ולקינוח אתנחתה מוזיקלית :  אדאג'יו, מתוך קונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט, פסנתר: מיצוקו אושידה.  עוד פרטים על הביצוע כאן
מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: